הליכות אליהו על השולחן ערוך פט

יודעות בלשון הרי את מקודשת אבל ודאי היכא שאומרת שלא הבינה אה"נ דאין אלו קידושין כנ"ל להלכה עכ"ל הב"ח ולזה הסכים הב"ש כנ"ל. אבל באמת מבואר ברשב"א בחידושיו שם כהב"י ולא כהב"ח שכתב וז"ל אף בלישנא דברירא מ"מ אם לא הבינה אינה מקודשת וכן נראה דלא כבעל העטור כו' ולא נראו דבריו דהיכא דאין עסוקים באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה אינה מקודשת אבל היכא דאמר לה לישנא דידעה כולהי נשי כגון הרי את מקודשת לי דכולהי נשי ידעי מקודשת כו' ומיהו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה מסתברא אי מודה דידעה ולשם קידושין קבלינהו מקודשת כו' עיי"ש

וכן כתב הריטב"א שפי' כהרא"ש דבלישנא דברירא מקודשת ודאי ועכ"ז כתב היינו לדידהו שהיו בקיאין בלה"ק אבל לדידן גם בשאר לישני בעינן שתהא מכירה אבל בסתמא לא חיישינן כו' ובאומר הרי את מקודשת לי ה"ז לשון ברור וחזקה דידעה ואפי' בשאין עסוקים כו' וחוששין לה שמא ידעה והרי היא מקודשת. והנה דברי הריטב"א בודאי אי אפשר לפרש רק שהיא אינה נאמנת דהלא בלשון הרי את מקודשת חזר לדין הגמ' שלפירושו אינה נאמנת וגם להרשב"א משמע בהדיא דאף אם אומרת שלא הבינה חוששין לה דאל"כ איזה חילוק יש בין לשון הרי את מקודשת ובין שאר לישני דברירא כיון דבאמרה שהבינה אף בשאר לישני דברירי היא מקודשת ואם נאמר דבאמרה לא הבנתי גם בהרי את מקודשת נאמנת א"כ מאי נ"מ בינייהו לישיילה דהא עיקר הספק עליה אע"כ דבאומר הרי את מקודשת אינה נאמנת כדעת הב"י

ודעת הרא"ש דבהני לישני דברירי אינה נאמנת לאמר לא הבנתי שלא כהב"י שהסיב דעת הרא"ש לכונה אחרת שפשוט שט"ס בהרא"ש בתיבת כל כמיניה וצ"ל כל כמינה וכ"כ הגר"א וכן מוכח בהדיא ברבינו ירוחם תלמיד הרא"ש שכתב וז"ל וכל אלו הלשונות שהם ודאי לאו כל כמיניה (כמינה כצ"ל) לומר לא ידעתי שנתנה (שנתנם) אותם אלי בתורת קידושין וכן כתבו בתוספת ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוי ספק קידושין עכ"ל הרי שכל מה שאירע להרב אירע להתלמיד שגם בלשונו יש ט"ס בדפוס בתיבת כל כמיניה אבל בלשונו הוא ט"ס דמוכח כמ"ש שנתנם אותם אלי וע"כ הנותן הוא הבעל וע"כ שפירש רי"ו דברי הרא"ש ג"כ כנ"ל

ודעת הטור נראה עיקר שמחלק בין הני לישני דברירי ובין הני לישני שאינם לשון קידושין אלא במקומות מיוחדות דבהני לישני בעינן לידע שהבינה וכן הוא בפרישה ובט"ז בכונת דברי הטור ובזה מיושבת תמיהת הב"י למה לא הביא הטור דעת הרא"ש שהטור פירש דברי הרא"ש כן שז"ל הרא"ש איבעיא להו חרופתי כו' שכן ביהודה כו' וכן בכל הלשונות שבכל מקום אבל הני לישני דברירא לו דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה (כמינה צ"ל) לומר לא ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר כו' ומשמע ליה לרבינו הטור מדקאמר אבל הני לישני דברירי כו' האי לישני דאבל בא למעוטי הך לישני דאיירי ביה היינו שרק במקום מיוחד הוי לשון קידושין שבאותן הלשונות בעינן שנדע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין ועי' בפרישה ובט"ז הרי דהרשב"א והריטב"א והרה"מ והרא"ש והטור ורי"ו כולהו ס"ל בהרי את מקודשת דלא מהימנא לאמר לא הבנתי והוי ספק קידושין כמ"ש רי"ו וכן משמע מהרשב"א וכן מפורש בריטב"א שכתב וחוששין לקידושין וטעמא הוא משום דאינה נאמנת להקל בהני לישני דברירי. אך לכאורא תמוה אמאי לא תהא נאמנת הלא בלא אתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וא"כ אמאי לא תהא האשה נאמנת לאמר שלא הבינה וכבר עמד בזה הג' בנוב"י מ"ת סי' ס"ח נ"ט עיי"ש

והנה הדבר הזה שע"א נאמן בדשב"ע בלא אתחזק איסורא תליא באשלי רברבי דבתשובות מיימוני להל' אישות סי' ג' כתב דבלא אתחזק איסורא אף בדשב"ע ע"א נאמן ומשו"ה כתב בעובדא דידיה שרצה השליח לקדש אשה להמשלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דהשליח נאמן לאמר שטעה מאמת דבמקום דלא אתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וכן כתב בהדיא מהרי"ק בתשובה שורש ע"ב וז"ל וכן הדעת מכרעת דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא בשעה שהוא מעיד עליו ע"א להתירה היא בחזקת איסור ערוה ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון ומה התם להוציא ממון מחזקתו כו' וכן משמע בריש גיטין וכו' דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק כו' אבל הכא אתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים הרי דדוקא משום דאתחזק איסורא מיקרי דבר שבערוה כו' עיי"ש אבל מדברי הרמב"ן יבמות ריש פ' האשה רבה משמע שחולק על זה שהוא גורס אבל הכא אתחזק איסורא ועוד דהו"ל דשב"ע ואין פחות משנים הרי בהדיא דס"ל דדשב"ע אף בלא טעמא דאתחזק איסורא אינו פחות משנים וכן הוא בחידושי הרשב"א ריש גיטין וביותר ביאור בחידושיו ר"פ האשה רבה דס"ל דבדשב"ע א"פ מב' אף בלא אתחזק וכן הוא בר"ן גיטין פ' התקבל בסוגיא דשליש שכתב עמ"ש הרמב"ן אם באו כל הנשים ואמרו לא נתקדשנו מותרת כו' אלו דבריו ז"ל ולא נתבררו לי כו' האיך הוא מותר בעדות פ"א הו"ל דשב"ע ואין פחות משנים שהרי אפי' לאסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א כו' קידושין ס"ו כו'

אך דברי הר"ן צ"ע דהוא עצמו סותר לדבריו בקידושין פ' האומר דף ס"ג ע"ב שכתב לענין קידשתי את בתי וא"י למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף דאין דשב"ע פחות משנים שאני הכא דלא אתחזק איסורא כו' עיי"ש והוא תמוה וי"ל בכונת דבריו אלו בקידושין דשא"ה כיון דאינו בא אלא לברר הספק ואין זה בא להוציאה מחזקת אשת איש אדרבא בא להחזיקה בודאי א"א והרי גם בממון מצינו דנאמן כעין זה עי' ברמ"א בהג"ה חו"מ סי' רכ"ב והוא מהגה"מ פ"ט מהל' אישות. ולכאורא תמוהים דברי הרמ"א אלו כאשר כבר תמה עליהם הש"ך ובחו"מ שם והגר"א בביאוריו להגה"מ כתב דהדין לא אפשט בירושלמי ובאמת מבואר לפנינו ההיפוך דהכי אי' בירושלמי פ' כיצד ובקידושין פ' האומר ואין למידין ממנו דבר אחר אמר אחד מכרתי אחת משדותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימניה וכן הביאו הירושלמי הזה בלשונו הרשב"א בחידושיו והר"ן והרה"מ פ"ט מאישות וא"כ האיך סתם הרמ"א ההיפוך ועוד תמה הש"ך מדברי הרמב"ם פי"ד מהל' טוען ובשו"ע סי' קמ"ו סעי' ט' מה אתה עושה בשדה זו א"י של מי היא וירדתי כו' ואפ"ה אין מוציאין מת"י עד שיביא זה עדים שהיא שלו ועי' בהה"מ ובביאור הגר"א שם

. ולי נראה ליישב ע"פ דאי' עוד בירושלמי שם קדשתי אחת מבנותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה לא כל הימניה ועי' בפני משה פ' כיצד שפי' כיון דא"י איזה מבנותיו אין נאמן להתיר האחרות ועי' בשירי קרבן ביבמות שם שפי' ג"כ כנ"ל אך צריך טעמא אמאי לא יהיה נאמן גם ע"ז, ונראה לי דהנה בטעמו של דבר שנאמן לאמר אני קדשתי כתב רש"י ז"ל דלא חציף לומר לפני האב אני הוא דמרתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין עיי"ש וכן הוא בהר"ן וסבירא ליה להירושלמי דהיינו דוקא היכא דזוכר האב ענין הקידושין רק אמר איני יודע למי א"כ שפיר מירתת דילמא