הליכות אליהו על השולחן ערוך פא

בכמה מקומות אבל אם הניחוהו גוסס ואח"כ אשי מאתו דבר אם הדין שאם נשאת לא תצא יש מבוכה בין האחרונים

ובאמת כפי הנראה מדברי התוס' ביבמות קכ"א ובדף ל"ו משמע דדין אחד לגוסס ומים שאל"ס ומהתוס' בבכורות שכ' הרש"א בכונת דבריהם שאם נשאת תצא כבר השיגו עליו (גם אנכי הארכתי במק"א) גם המעי"ט דלשיטת התוס' והרא"ש דין גוסס שוה לדין מים שאל"ס וכן נראה מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין לענין סבלונות. ולענין דינא הבית מאיר כתב דאם נשאת לא תצא וכ"כ הג' מקרלין בס' קה"י לדבר פשוט אך הג' מה"צ העלה הדבר בצ"ע והש"ג בגטין כתב שגוסס הוא ספק וכן כתב הרדב"ז ח"ר סי' תקפ"ו שאם נשאת תצא גם לשון הרמב"ם שכ' דאם הניחו גוסס ונתן לה הגט הויא ספק מגורשת וכן לענין תרומה פסק דבת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה משמע דהוה ספק לא רק משום חומרא דא"א

והנראה לאמר בזה ע"פ מה שמבואר בסנהדרין ע"ח הכל מודים בטריפה כו' בגוסס בי"ש חייב כי פליגי בגוסס ע"י אדם מר מדמי לטריפה ומר מדמי לה לגוסס בי"ש כו' גוסס בי"ש לא אתעבד ביה מעשה האי אתעבד ביה מעשה כו' פי' בתוס' שכתבו אע"ג דקראי ודרשי איצטריך ליה להני טעמי וקיי"ל דפטור וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח ויעוי' בתוס' ק"כ ע"ב ד"ה למימרא כו' תימא דהא קתני גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססין למיתה הא מיעוט חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס (ובאמת אין מפורש במשנה לשון הזה רק התוס' דייקי מהא דתנן אין מעידין פד שתצא נפשו וכ"כ מהרח"ש) וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי וגמ' מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד כו'

ונראה לפרש כונתם דהמשנה כונה לשני דברים מנויד גוסס אפילו מגויד במקום שאינו נפשה טריפה כיון שהוא גוסס ע"י אדם ומדלא קתני גוסס מגויד ש"מ מגויד לבדו במקום שנעשה טריפה לא חיי מדצריכי התוס' לסברא דגוסס פ"י אדם לא חיי דהרי הגמ' ס"ל דמגויד לבדו ג"כ לא חיי ומעידין עליו וכזה יש לדון גם מדברי הרמב"ם פ"א מה' ט"מ שהעתיק לשון המשנה המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגויד או גוסס כו' והרי הגמ' מדייק מלשון זה טמא הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי והאיך נקט לשון זה בגוסס בשלמא במגויד י"ל במקום שנעשה טריפה ויעוי' בתוס' אבל בגוסס וצ"ל דאיירי בגוסס ע"י אדם דומיא דמגויד ואם כי אין זה הכרח אבל יש מקום לאמר

ומצאתי שכבר הביאו דברי הפוס' מגוסס ע"י אדם בפ' בית יעקב סי' ט' ובספר פמ"א וכתבו בזה לענין אחד שראוהו נוחר בגרונו ע"י שנכנסו מים בפיו וחשבו זה לגוסס בי"א כיון שהיה נוחר בגרונו וכש"כ בנ"ד שהיה גוסס ממש בידי אדם ע"י שירו ופצעו רקתו וביותר שהגידו העדים "עם האט איהם געטראפען א קויל אין שלייף אריין" והרופאים אמרו שאין שום תקוה שיחיה חזה, ויעוי' ברמב"ם פ"ב הל' רוצח וכל אדם בחזקת בריא עד שיודע שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תפלה באדם ובהמות כו' ובנ"ד לא באנו לידי מדה זו עפ"ז אבל פשוט לכו"ע דלא גרע ממים שאל"ס ואם נשאת לא תצא. והיום ראיתי תשובת הגאון ר"ח מוולאזין בסוף ספר מקור מים חיים להג' מבריסק שכתב בגוסס דאם נשאת לא תצא וכיון שביררנו דבעדות החובשים יצאה מאיסור תורה ואם נשאת לא תצא לענין הגדת הרופא הא"י ע"פ שאלת ה' חי' ג"ב כבר כתב המבי"ט ח"ב סי' מ"ט והר"מ אלשיך ובת' מהר"מ מלובלין סי' ק"י ול"ז ומב"ב סי' מ"ה מ"ו ובספר קו"פ למהר"א אלפנדרי ח"ג סי' קמ"ה דבמקום שאם נשאת לא תצא נאמן א"י אף בלא מל"ת

ויש להעיר ע"ז לכאורא כיון דע"א ואשה וא"י מל"ת אין נאמנותם בעדות אשה רק מדרבנן וכיון דרבנן חששו למיעוטא בעדות אשה הם אמרו והם אמרו שיחזור הדין להיות איסור מד"ת והערה זו לא חדשה היא כבר דברו מזה המחברים גם אנכי הארכתי בזה במק"א. אבל באשר ראיתי להג' בעל עוניו"ט בנה ע"ז יסוד ראיתי להזכיר כי כבר הסכימו כמה גדולים שאין כאן חשש דתקנות רבנן בנאמנות פו"ע לכו"ע חזרה להיות ד"ת ובמקום שאם נשאת לית בודאי אין חשש גם יש ראיה מהא דטבע חסא ואף שהיה אמירת א"י מל"ת מ"מ אם נשאת ל"ת ואמרו בגמ' פ"ו מפורש דאם נשאת ל"ת והדברים ארוכים ואכ"מ

ב) עפמ"ש התרה"ד בפסקי מהרא"י סי' קל"ט וז"ל וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ואילו היה חי היה נשמע לנו כו' ונראה הדברים בזמננו אפי' אדם בינוני הוה ליה קלא כו' לגרוע מחמת ששאלוהו לא"י כו' ר' אחא בירושלמי לא קפיד מה ששאלוהו כו' גם בתלמוד דידן כו' ובמים שאל"ס ליכא מאן דמתיר כו' וכיון דכבר אינסיבא לא תצא אם כי רבים תמהו על היתר זה והרדב"ז כתב מרורות מ"מ האחרונים צרפו את דעתו הגדולה למעשה החת"ס והרבה אחרונים והג' רי"א בספרו עכ"פ חשבו נשתקע זכרו לרובן למיתה כמו מים שאל"ס ובפרט בנ"ד דאיכא גם אמירת הא"י אף אם נאמר דהוי ע"י שאלה הלא פסקי מהרא"י חשב זה כמו משאל"ס

ובאמת יש לצרף גם דעת הרא"ה בבד"ה שכתב בשער התערובות לענין טעימת קפילא וז"ל כתב המחבר כו' ומל"ת דא"י כו' אלא בעדות אשה והתם בלא"ה נאמן מן הדין דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא הוא אלא דלחומרא בעי רבנן מל"ת כו' והרשב"א במשמרת לא העיר ע"ז וזה סיוע לשיטת התשב"ץ ולדברי התה"ד הנ"ל ולא באנו רק לחשוב כמו מים שאל"ס היכא דנשכח זכרו וגם אמירת הא"י ואיכא כאן תרי רובא רוב גמור דגוסס פ"י אדם ורוב דנשכח זכרו ואמירת הא"י ובהיתר תרי רובא בעגונה כבר נפתח בגדולים מחלוקת הריב"ש והר"מ ובת' בית יעקב התיר והרבה נחלקו בזה והגאון רי"א בנה ע"ז יסוד להתיר וישוע"י ועוד הרבה הקשו מהא דאמרינן אף דצו"מ קלא אית ליה ומים שאל"ס דיש תרי רובי ומ"מ אמרי דלא תנשא והג' רי"א חילק בין נודעו כאחד אם נודעו כאחד מהני ואם בזה אחר זה לא מהני ובנ"ד הלא נודעו כאחד היינו לאחר שמנה שנים שאבד זכרו נודע לה ויש כאן תרי רובי שהתיר הג' הנ"ל למעשה

ולי נראה לתרץ הקושיא מצו"מ בפשיטות דהלא בגמ' בצו"מ כיון דאסוק אית ליה קלא היינו עובדא דנס שאירע לו שניצול ועלה ממים אית ליה קלא והוה תרי רובא משם אחד דרוב טבועים לא יעלו נוסף ע"ז צו"מ אלו היה עולה היה קלא ואינו אלא להחשיב הרוב והוי משם אחד דלא פלוג רבנן. ואפשר לכון בזה בדברי התוס' יבמות קכ"א שכתבו ואף צו"מ כו' כמו גוסס כו' דתלי תניא בלא תניא אלא אף דהוה רוב חשוב כפו גוסס דחשבי ליה תוס' לרוב חשוב אבל היכא דאיכא פרי רובא משני ענינים כמו רוב גוססין גם גוסס בי"א ונשכח זכרו ואמירת א"י אף בלא מל"ת בודאי תרי רובא כה"ג יש לדון ולהקל

ג) עפמ"ש הריב"ש סי' קנ"ה וז"ל והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' יבום אפי' עבד