הליכות אליהו על השולחן ערוך עט

והוא עפמ"ש הרמב"ם פי"ד מהל' אבידה הל' י"ב המוצא כלי חרש וכיוצא בהן מהכלים שצורת כולן שוה אם היו כלים חדשים כו' ואם היו כלים ששבעתן העין כו' שיכול ת"ח כו' ובסיגנון זה כתוב בשו"ע סי' רס"ב יעו"ש ולפ"ז נראה ברור דלא שייך לאמר חילוק בין שבעתן העין רק בדבר שצורת כולן שוה אבל בדבר שאין צורת כולן שוה לא שייך כלל להצריך (שבעתן העין ולפ"ז מ"ש הרשב"א והר"ן דבעינן שבעתן העין ולהצריך באיסורין ט"ע יפה גם מ"ש היש"ש להצריך שבעתן העין מתחלה וט"ע יפה הוא רק בדבר שצורת כולן שוה אבל בדברים שכ"א שונה מחבירו לא בעינן שבעתן העין ומשו"ה לא דברו כ"א בבשר ששתי חתיכות משתי בהמות דומין זל"ז ורק פ"ז כתב הרשב"א שפעמים העין משקרת ומדמי להא דרשב"א ויעוי' בריטב"א חולין שם שכתב לחלק בין כלים שיש בהם צד חילוק ושינוי בין כבדא וקיבורי וכמשא שאין בהם חילוק כ"כ והיה רבא מתחילה מדמה אותם לכלי אנפוריא בתר דשמעתינהו כו' גם ט"ע כזה מהני וכלי אנפוריא דהוה ט"ע דגרוע טובא הוא דלא מהדרינן יעו"ש, ואם כי דעתו נוטה מדברינו אבל הסברא הוא כעין מ"ש בשם הרמב"ם וכן משמע בגמ' על הא דרשב"א כגון בדי מחטין כו' ומחרוזות כו' ולפ"ז בעדות אשה אין מקום כלל להצריך שבעתן העין דבבני אדם שהקב"ה טבע כל האדם בחותמו של אה"ר ואינם דומים זל"ז ואין פרצופיהם דומין זל"ז לא שייך כלל לאמר לא שבעתן העין ול"ש בהכרתן ט"ע גמור או שאינו גמור ולא הביאו ח"מ והב"ש רק התבוננות יפה בשעת ההכרה אבל מתחילה לא בעינן שבעתן העין וכן מוכח מהא דסנהדרין שיהיו רואין אותו ולא בעינן שיהיו רגילין בו ומכירין אותו מכבר ואין צריך לחלק בין שני עדים שאין אומרים בדדמי דאם לא שבעתן העין ואין בהם כדי הכרה ומה נעשה להרי"ף דגם בשני עדים אמרי בדדמי והדבר ברור אבל עדיין בנ"ד צריך בירור כי כ"ז איירי כשהאדם מוטל לפניהם והם מכירים אותו ע"פ הכרה הקודמת אבל בנ"ד שהם אינם רואים אותו רק הפאטאגראפיע והחובשים לפי זכרונם תבנית צורת התולה אומרים כי היה שוה לצלם דמות הפאטאגראפיע

והנה זה לשון הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הל' כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי כך וכך היתה צורתו כו' אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא עד שיעידו העדים שהוא פלוני כו' ולכאורא משמע מלשונו שאפילו מציירים דמות צורתו בדקדוק אינו כלום וכן ראיתי שהבינו מדבריו איזה מגאוני בתראי אבל יעוי' בתוס' יבמות ק"כ ד"ה אין מעידין כו' ואומר ר"ת כו' דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר אבל ע"י טביעת עין וניכר היטב ע"י סימני הגוף ויעוי' בת' ב"י שכתב שהוא ט"ס וצ"ל וניכר היטב ע"י סימני הפרצוף יעו"ש וכן הנוסחא בת' מיימוני סי' ט' שכתב וז"ל לא על אדם ידוע כו' אלא ע"י סימני פרצופו פדחתו וחוטמו כו' יעוי"ש ופי' מהרא"ש דהיינו שהעד שראהו אינו מכירו אלא שאומר סימני פרצוף ודוקא לאחר ג"י הוא דאין מעידין אבל קודם ג' מעידין והקשו על פי' זה מהא דמייתי הגמ' מהא דאסקוהו אגישרי כו' ואנסבוה ע"פ שושביניו ומצאתי באו"ז הלכות עגונה סי' תרצ"ב שהביא ת' ר"ת כו' כו' לא על אדם ידוע כו' דאפילו עד ק' יום כו' כ"א ע"י סימני פרצופו ופדחתו וחוטמו כו' וההוא דאסקוהו ואנסבוה ע"פ שושביניה לא היה בו ט"ע אלא ע"י סימני פדחתו כו' לא היה בו ט"ע אלא מדמי מלתא כו' וכן כתב בה"ג כו' ליכא ט"ע אלא כמו סיוע בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק לד"ה דאורייתא כו' אלא סימנא בעלמא שיאמר זאת חתיכה של פ"פ וחוטם נראית כפ"פ וחוטם של פלוני אבל ט"ע הוא שאומר ידענא ביה דהאי דקמן הוא פלניא כו' ועל דא אנא סמיך יעו"ש ולפ"ז משמע מאו"ז ור"ת ובה"ג אם אומרים צורת זה המת דומה לצורת פלוני שהכרנוהו בעת שהיה בחייו הוה עדות מעליא אם הוא קודם ג"י ועדיף יותר מסימן מובהק

וראיתי לה"ג מהר"ז מרגליות שהביא בשם ס' פענח רזא שכתב בשם רבינו בכור שור עדים שאמרו מכירים אנו שהוא פלוני בודאי מועיל אף לאחר זמן ומה שאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם היינו כשאומרים מעידין אנו על פרצופו שהוא כך וכך והם אינם רואים את ההרוג והרואים יודעים מתוך עדותם שהוא זה יעו"ש וכן כתבו בעלי תוס' על התורה פ' שופטים וז"ל אמר הרב בכור שור ומה דאמרו רבותינו אין מעידין כו' כגון שבאו ואמרו מעיד אני על פ"פ וחוטמו שהוא כך כו' ומתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה כו' וההוא דאסקוהו אגישרא עדות סתם היה דמנין כו' מדבריו אלה שאם מציירים דמותו ותבנית צורת פלוני מהני להעיד עליו שידעו מכיריו שהוא פלוני גם מלשון ר"ת ואו"ז בשם בה"ג מוכח כן וכדי שלא לעשות פלוגתא י"ל דגם הרמב"ם לא קאמר רק אומרים כך צורתו של פלוני עגול או רחב אדום הפנים או לבן אבל אם מציירים דמות צורתו פ"פ ותבניתו עם פדחתו וחוטמו מהני ומזה יש לנו סעד גדול להכרת העדים שזוכרים דמות פ"פ פדחתו וחוטמו בהיותו בחיים שהוא צלם דמות תבניתו על הפאטאגראפיע

והנה ראיתי לה"ג רי"א וה"ג רצ"ה או"ש שהביאו להעיר על דימוי פאטאגראפיעס ממה שכ' הקה"ח להוכיח דלא מהני קיום השטר בדימוי החתימות בכ"מ שצריך קיום מה"ת דלא הוי אלא כמו סימנים דאין מוציאין ממון ע"י סימנים והנה מלשון ר"ת שהביא המרדכי פ' האשה שנתארמלה וז"ל הלכך בעינן משני שטרות דדילמא זימנין מכווני לחתימת ידייהו דהני ובדין הוא דלא תיסגי לן אלא שלא תנעול דלת כו' אבל קיום השטר ע"י עדים החתומים עליו שהרי מתוך כונת הלב וט"ע הוא מכירן כו' תדע מדבעינן שני שטרות כו' מלשון זה משמע דלר"ת מעיקר הדין אין לקיים השטר כ"א ע"י עדים החתומים בו אבל לא ע"י עדים אחרים אפי' מכירין חתימת העדים בט"ע והטעם י"ל הלא העדים שמכירים בט"ע אין זה רק ע"פ שראה ח"י העדים האלו בשטרות אחרים אינו מכיר רק ע"פ דימוי שזוכר בזכרונו דימוי האותיות האלו להאותיות שראו מכבר ולא עדיפא דימוי צורת אלה שמעלה בזכרונו לדימוי אלו החתימות שהם בשטרות שלפניו אם המה מקוימים וידועים שאלה חתימות של פו"פ אבל באמת אף שמלשון ר"ת מוכח כן (ולפ"ז גם לנ"ד הכרת החובשים מזכרון תבנית החולה לא הוה אלא כמו דימוי) אבל סתמא דגמ' מורה שאף ט"ע של אחרים בקיום השטר מהני מעיקר הדין מהא דאמרינן מעידין בגודלן מה שראו בקוטנן זה כ"י של אבא של רבי כו' מ"ט קיום שטרות דרבנן משמע דוקא לפי שראו בקוטנן אבל אם מקיימים ע"פ שראו בגודלן מהני אפי' אם קיום שטרות דאורייתא ומשמע מהא דאמרינן דאי אשמעינן של אביו משום דשכיח גביה דאיירי במכירין בט"ע החתימות אבל לא שראה שחתם על שטר זה

וכן משמע מלשון רש"י וי"ל עפמ"ש התוס' בכתובות כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דיינין המכירין חת"י העדים כו' ועוד אור"י דס"ד כו' משום דפעמים אינן מכירין ח"י העדים אלא ע"י שראו בלילה כו' ומשמע דאע"פ שמכירין בט"ע כיון דהט"ע הוא ע"י דימוי החתימות לאלו שראו בזמן אחר וכיון שאז היה ראיית לילה צריכין להעיד מחדש ויעוי' בש"מ בשם שיטה הישנה והכא ליכא לאוקמי כשראו