הליכות אליהו על השולחן ערוך עה

כדי שתצא נפשו כו' ומשו"ה כ' רבינו או שטבע בים הגדול ומת כו' יעו"ש

גם דבריו תמוהים דלא איירי הרמב"ם בהלכה זו שמעיד על העלתו מן המים וראה שמת והצריך הרמב"ם שיאמר קברתיו (וראיתי כעת בדברי הל"מ שהאריך הרבה בדברי הרי"ף והרמב"ם אבל לדעתי מ"ש בדברי הרי"ף הוא נכון אף שנטיתי מדרך פירושיו ולא הספיקה לי העת להרחיב הדיבור בזה עוד) גם כללו הרמב"ם בהדי מת במלחמה ונפלה עליו מפולת דבודאי מיירי שראוהו מת אבל דינו של הכ"מ וכונתו בדברי הרמב"ם בהל' כ' שכתב טבע בים ולא עלה היינו ששהה עד שיעור שתצא נפשו דבדינא דאורייתא שוה מים שאל"ס כמים שיל"ס שצריך לעמוד עד כדי שתצא נפשו ואז לא נשאר רק חשש דגלי אשפלוהו ואז אם נשאת לא תצא וכן כתבו האחרונים להלכה אבל בהל' י"ז איירי בהעלוהו מן המים כנ"ל ואם כי מצאתי מקום ליישב דברי הה"מ וכ"מ אבל הדברים דחוקים לא העליתים ולולי דבריהם הקדושים דבר פשוט שבהל' י"ט מיירי בהעלוהו מן המים וראוהו שמת משו"ה בעי קברתיו וכמ"ש למעלה

והנה הרמב"ם בהל' כ' סיים ואפי' היה עכו"ם שהסיח לפי תומו פלוני טבע בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא ויעוי' בכ"מ שכתב דסמך עמ"ש מקודם טבע ולא עלה היינו ששהה עד שת"נ והנה הראב"ד עשה מזה קושיא על הרי"ף מהא דטבע חסא הרי דלא הזכיר מהקבורה מ"מ משמע דאם היו מים שיש סוף היו משיאין את אשתו יעוי' מש"כ הרא"ש. ולכאורא היה אפ"ל עפמ"ש המרדכי סוף יבמות אבל עכו"ם המספר לפי תומו אינו אומר אחר הנדמה כו' וכן הסברא נותנת דלא שייכא בעכו"ם מל"ת חששא דבדדמי דמסתמא יאמר דבר ברור יעו"ש וכבר הובאה שיטה זאת בהג"ה רמ"א ויעוי' בהל' כ"ה שהרמב"ם מצריך בא"י מל"ת שיאמר קברתיו הרי דחושש יותר במל"ת שיאמר דבר הנדמה אבל בפי"ב ובפי"ג שם כתב הרמב"ם דין מל"ת ולא הצריך שיאמר קברתיו ויעוי' בכ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מצריך קברתיו במל"ת רק אם לא הזכיר שמו שרואין אנחנו שאינו אומר דבר ברור

והעיקר נראה דהוא לא מצריך קברתיו רק בשאינו מל"ת גמור אז הוי כמו מעשה דפונדקאית שאמרו לה איה חברינו ואמרה מת וקברתיו אבל במל"ת גמור לא מצריך הרמב"ם וקברתיו פכ"ז קשה ליישב דברי הרמב"ם במים שאל"ס בסברת המרדכי והמחור כדברי הכס"מ שסמך מל דבריו ברישא טבע ולא עלה וטעמו של הרמב"ם בהל' י"ט שהצריך לאמר קברתיו ואם לא אמר לא תנשא ואם נשאת לא תצא הב"ש ס"ק קמ"ג כתב די"ל דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף דבלא קברתיו בודאי א"נ אבל משו"ה אם נשאת לא תצא משום דלא הוה רק חששא דרבנן והנה המעיין בלשון הר"מ יראה דהא דבעי קברתיו לדעתו הוא מחמת אמירת בדדמי שהשוה כאחד מלחמה ומפולת וטביעת ים הגדול גם קשה הסברא דאם פשוט לן דאף אם לא אמר קברתיו אם נשאת לא תלא יהיה איבעיא בגמ' באומר קברתיו אם הוא נאמן אע"כ דהרמב"ם ס"ל דהאיבעיא בלא אמר קברתיו והאיבעיא לא נפשטה ופסק אם נשאת ל"ת כמו שפסק בהל' ב' בהחזיקה היא מלחמה או י"ל שפסק הכי מחמת דברי הירושלמי הביאו הרשב"א והרמב"ן וז"ל הירושלמי עד אחד במלחמה נפשיטא מהא חד ב"נ ביומי דרבי א"ל אין ההוא פלן א"ל מות הן ההוא פלן א"ל מות א"ל כלנו מיתי א"ל אילו הוא בחיים לא הוו מייתו ר' ירמיה בשם ר"ח אין דנשאת מאן דלא נשאת לא נשאת והרשב"א כתב דמשו"ה לא תנשא משום דקאמר ואילו הוו בחיים לא הוו מייתי כיון דאמרי מאומד הדעת והרמב"ם י"ל דהוא מפרש דבעי למיפשט מהני דקאמר מאומד משו"ה א"נ ואתא ר"י בשם ר"ח ולא חש להני דאמרי מאומד הדעת ופסק להלכה דאם נשאה לא תצא ויעוי' בביאור הגר"א ויעוי' ברמב"ם פ"ז מהל' נחלות הל' ג' מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו שאבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשים נוחלים על פיהם וכן כו' או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו כו' שלא החמירו חכמים בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל יורדין לנחלה על פיהם הרי מבואר בדבריו דכל דרובן למיתה יצאה מאיסור תורה

ויעוי' בת' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"א ומטו לזה מפי' המשנה להרמב"ם דמה שאמרו ספינה המטורפת בים היינו ספינה שאבדה או שנשתברו כליה אבל טבעה אפי' לא עמדו עד שתצא נפשם היינו ספינה שאבדה ונותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וכן מוכח מדברי הש"ג גיטין פ"ג בשם ריא"ז שכ' ונראה במים כו' אלא שבחזקת מת הוא שטבע בים כו' משמע שלא בעינן שהה בטבע בים וכן מוכח ברבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ג שכתב וכן פשוט בגמ' דמשאל"ס דאין מעידים אם נשאת לא תצא וכן הדין בכל אותן שאמר אם נפל למקום סכנה דאם אשתהי שם בודאי ימות אפי' דיכול להיות שברח והלך לו כו' אם נשאת לא תצא משמע בהדיא דאיירי בלא שהה דאם שהה לא נוכל לאמר ד רח ובדעת הרמב"ם י"ל בלשונו כמ"ש בפירוש המשנה אבל הרשב"א והר"ן וכן כתב הכ"מ בכונת הרמב"ם דדוקא אם שהה ובירד למלחמה דוקא שהעיד ע"א שמת וכן מבואר בת' המיוחסות ובחי' הרשב"א ואכמ"ל

שיטת הרמב"ן דהאיבעיא נפשטה כמ"ש הרי"ף אבל בהא דס"ל להרי"ף דחיישינן אפי' בשני עדים שאומרים בדדמי ודעתו דאפי' בע"א לא חיישינן שיאמר בדדמי ובמים שיש ל"ס מסתמא עמד עד שתצא נפשו וכן במים שאל"ס ומ"ש דמשאל"ס חיישינן היינו מחמת גלי אשפלוהו או שארי חששות שבמשאל"ס ואם נשאת לא תצא אבל ל"ח לבדדמי וגם ע"א לא בעי שיאמר קברתיו גם במלחמה ולפ"ז צ"ל דאסקוהו לא הוי כקברתיו ולפ"ז נפשטה האיבעיא מהא דדגלת דלא בעי קברתיו ומה שהביאו מתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח שכ' אבל אם לא אמר קברתיו אינו נאמן דבכל מקום סכנה שדרכן מתים כו' וכן שירד למלחמה ולא שב כו' וסומך על הדמיון כו' עד שיאמר קברתיו אין זה סתירה כידוע אשר תשובות המיוחסות הוא מהרשב"א ויעוי' בחידושי הרשב"א שכתב שאף שדעתו כן אבל אינו רוצה להכריע וכ"כ בתשובותיו אבל הרמב"ן ס"ל דגם בע"א לא בפי קברתיו כנ"ל

שיטת הרז"ה שאם אמר קברתיו ע"א נאמן ובלא אמר הוא בעיא דלא אפשיטא אבל דוקא במי שראה הטביעה ובזה מיושב ההוא דדגלת דמיירי בשלא ראה הטביעה וידוע המחלוקת הפוסקים אם דוקא ראה בעצמו חיישינן שיאמר בדדמי או גם בשמע. ולדעתי תהיה בזה מחלוקת הרמב"ן והרז"ה דהרמב"ן השיג על רז"ה וכתב בין ראה העד או לא ראה כיון שהאשה יודעת הטביעה הלא תאמר בדדמי ולא דייקא הלא מכיון ששמעה הטביעה לא תרבה בבדיקות כו' ואם ע"א במלחמה לא דייק גם בטביעה בים אינו נאמן יעוי"ש וע"כ צ"ל להרז"ה דהוא ס"ל אינו דומה ראיה לשמיעה דבראה בעצמו פועלת הראיה עליו שיאמר בדדמי וכן אם האשה בעצמה ראתה אבל לא בששמעה.