הליכות אליהו על השולחן ערוך ע

ותפליט מעט מעט כל שלשה אף בעודה במטה וגם הילוך הרגלים לא מהני לזה שמבפנים דנאמר דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא

ומיושבים דברי הרמב"ם דבהל' תרומות איירי בירדה וטבלה בקינוח הבית דאל"כ ל"ה טבילה וזהו דוקא בנתהפכה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה כיון דהחשש הוא שמא תפליט מבפנים ובאה"ט לא איירי בנתהפכה משו"ה כ' סתם דאם לא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה דל"א דבהדי דאזלא שדיתא רק להעומד לזאת אבל לא להדבק בבשרה ולרבנן גם בעודם מבפנים טמאים ויעוי' ברמב"ם בפי' המשנה מקואות פ"ח שכתב וז"ל כבוד הבית כנוי לקנוח אבר מאבריה פד שלא ישאר לש"ז רושם האחוז בגוף והיינו כנ"ל (והיה אפשר לאמר דהרמב"ם יסבור כהר"ש בפי' השני שהטעם הוי משום חציצה אבל יהיה סתירה למ"ש למעלה דס"ד דהגמ' בנדה היה דירדה וטבלה ולא כבדה את הבית ואפ"ה מהני בשהטבילוה במטה אם לא דנדחוק לאמר דס"ל כריב"ם בתוס' דמקואות והובא בר"ש סוף מקואות דבה"ס לא הוי חציצה גם הלא ש"ז לחה אינו חוצץ וי"ל לסברת הרמב"ם דדם שדבוק לבשר חוצץ ופי' כן לשון הגמ' הא דסריך ה"נ בש"ז הדבוק לבשר והיה מדויק לשון הרמב"ם האחוז בגוף אבל מלשונו בחבורו לא משמע דהוה משום חציצה ומש"כ רושם האחוז בגוף י"ל דבא לתרץ מה דאמרינן בנדה דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא דלא מהני להאחוז בגוף וכמ"ש למעלה)

ויעוי' בתו' שם בנדה ובתוס' הרא"ש שפי' ג"כ דהגמ' איירי בלא כבדה את הבית אך התוס' ס"ל דהדחה וכיבוד מהני אף לש"ז שמבפנים אבל לשיטת הרמב"ם לא מהני רק לש"ז שמבחוץ אך בלא נתהפכה להרמב"ם ליכא חששא דפולטת ושארי מפרשים לא חילקו ויעוי' בסוף סי' קצ"ב ויהיה להרמב"ם קולא בלא נתהפכה וחומרא בנתהפכה ולפ"ז אין מקום לחוש לאיסור השחתת זרע בקינוח והדחה בבית החיצון כיון דל"מ להש"ז שהוא מבפנים והש"ז שהוא מבפנים אין עומד לפלוט בלא נתהפכה ובנתהפכה הלא אין רגילות להתעבר אך אין אנו בקיאין בזה דא"י לכון שעת ההיפוך גם בשהיתו על הבטן כמה הוא שיעורו לזאת קשה לצרף דעת הרמב"ם להקל בלא נתהפכה לענין התחלת ספירה (וצ"ע בלשון הרמב"ם פ"ה מהל' אה"ט הל' י"א שכ' האשה שפלטה כו' ומטמאה בש"ז כו' אע"פ שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאה כו' ויעוי' בכ"מ שכ' פ"ז ומ"ש לבין השינים שם ואמרינן היה ניהו בית החיצון אר"י בין השינים כו' והוא פלא דבגמרא אי' אר"י עד בין השינים איבעיא להו בין השינים עצמו מהו כו' ת"ש כו' בין השינים עצמו כלפנים הרי דבגמ' מבואר ההיפוך גם הרמב"ם סותר עצמו דבהל' א"ב כתב בהדיא הואיל ונעקר מן הרחם ויצא מבין השינים כו' ובין השינים כלפנים ועי"ש והאיך שינה כאן וכתב והגיעה לבין השינים וצע"ג)

שוב מצאתי הובא בשם תורי"ד נדה מ"ב שהעיר על הא דאמרינן למאי נ"מ כגון שתחב חברתה אמאי לא אמר נ"מ להא דרב כדאמר בגמ' אמאי טומאה בלועה היא וכ' לתרץ לגבי עובר פשיטא לן דל"ה כבלוע מיגו דחשיב ילוד לענין לטמא את אמו ולענין מילה ולגבי דם פשיטא לן דהוי בלוע כיון דמבפנים קאתי אכתי בבית החיצון הוי בלוע אבל כזית נבילה דהוי בחוץ גלוי והשתא נעשה בלוע קמבעיא לו יעו"ש הרי שסברותי הן סברות הראשונים רק כפמ"ש רק לרש"י ולהר"מ אדרבא אפכא מסתברא לענין עובר כ"ז שהוא בבית הרחם עוד ל"ה כילוד משו"ה אף במשא אינו מטמא ובדם כיון דמטמא בבית החיצון ל"ה כבלוע אף לא כבית הסתרים והריטב"א דס"ל דאיירי במקום שהוא בלוע לזאת כתב אפכא אבל סעד גדול הוא להשערתי אליבא דהרמב"ם כנ"ל

ומה שנסתפקו אם רשאית האשה להדיח בחמין אחר תשמיש שהמ"א אסר סמוך לוסתה או לטבילתה לפי הנ"ל להרמב"ם שרי ולשא"פ יש לחקור בזה דהלא להגמ' פשיטא דגם בהלכה ברגליה אמרינן דשדיתיה וא"א לאסור ואי דנחלק בין אם מכבר נקלשה הלא לא מצינו דהחמין יועילו לקלקל הקליטה (ומ"ש החת"ס בשם הרמב"ן לאסור גם בדיקה בחורין וסדקין ל"מ ברמב"ן ושא"פ והוא דבר תמוה) ומה שכ' הכרו"פ דרוב נקלטים בשעת תשמיש ולא עד ג' ימים לדעתי מפורש הדבר בתוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב כו' וא"ת מה מועיל המתנת ג"ח כו' דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' כו' ואין לאמר כיון דהמתינה ג"ח כו' דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא"כ דסמכינן ארובא כו' א"כ אפי' תוך ג"ח תנשא כו' אין להסתפק שמא הוא מז' לאחרון דאזלינן בתר רוב נשים כו'

ולכאורא יפלא דלמה צריך התוס' לכל האריכות להוכיח דחיישינן דלז' לשני הלא מבואר הדבר לקמן מ"ב דכל התקנה של ג"ח הוא להבחין בין ט' לראשון וז' לאחרון וזאת נראה לפרש דברי התוס' דסמכינן ארובא דלט' ילדן היינו דילדן לסוף תשעה ולא לתשעה ויום אחד או שלשה וא"כ אין חשש שמא תלד לתשעה לראשון ויהיה ו' וב' או ג' ימים לשני דאם מראשון ילדה לא יתאחר יותר מט' חדשים פ"ז דייקו התוס' דע"כ חששו למיעוט עיקר התקנה גם תרי רובא ל"מ להוציא מידי חששא ומה שתלו התוס' דלט' ילדן ולא כתבו בפשיטות דרוב קולטן בשעת תשמיש דמאין להוציא רוב זה רק דמאחר דאמרינן רוב לט' ילדן והיינו לתשעה מכוונת ממילא הוי רובא דנקלטים בשעת תשמיש

ומיושב בזה קושית הנוב"י מה"ק חיו"ד סי' ס"ט דעדיין יהיה נשאר תמיהת התוס' ביבמה ולא שייך ע"ז תי' התוס' אבל לפי הנ"ל א"ש דהתם אזלינן בתר רוב הנקלטים ול"ח למיעוטא וקושית התוס' רק בהבחנה דחיישי רבנן גם למיעוטא וכבר כ' האחרונים מזה רק לפמ"ש הדברים מבוארים ויעוי' ביו"ד סי' קצ"ו בס"ט שהשיג על הכרו"פ שכ' דרוב הנקלטים מיד ודחה דבריו ולפמ"ש הדברים מבוארים בתוס' והכרו"פ ומ"ש הס"ט מהרשב"א בתוה"ב שכ' על הא דהפילה ליום מ"א דתשב לזכר ולנקבה ולנדה דדוקא במ"א ומ"ב ומ"ג משום ספיקא דקליטה אבל ביום מ"ד א"צ לחוש לנדה הרי דהוי ספיקא. ובאמת לבד זה צריכים עיון דברי הרשב"א דהלא קיי"ל דלחוש חוששת עד שישער וכן פסקו כה"פ ולא חילקו וגם בגמ' מפורש דבלא הוחזקה מעוברת חוששין שמא אינו ולד וגם ביום מ"ד עדיין לא הוחזקה מעוברת רק הרשב"א ע"כ קאי בשהולד ניכר ריקומו ובבקיאין ואפ"ה ביום מ"א חשב לנדה והיינו משום ספק קלוטה ואפ"ה אינו מוכח דל"ה רוב נקלטין מיד די"ל דהכא שאני דאיכא רוב נגדה דרוב אינן מפילות וקודם מ"א עדיין ל"ש אינן מפילות

אך לכאורא יש להביא ראיה מדברי התוס' נדה ל"ח ד"ה שפורא גרים כו' משמע נמי שילדה באמצע תשיעי ואז א"א לדעת אם קשתה ב' ימים בט' כו' שמא