הליכות אליהו על השולחן ערוך סט

טומאה בלועה הוא שכ' והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים דמטמא במשא כו' יעו"ש

אבל באמת צ"ע דלפ"ז לקמן דקבעי הגמ' אותו מקום בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נ"מ כגון שתחב לה חברתה כזית נבילה למה לן מציאות רחוק היה להגמ' לאמר בפשיטות לענין הא דרב גם צ"ע אם משום משא הוא דטמאה הלא שיטת רש"י חולין כ' והר"ש פ"ה דזבים שטומאת משא במעין של זב ונבילה הוא רק אם מסיט ממקום למקום כרבנן דר"א בזבים שם יעו"ש לא היה לו לסתום אלא לפרש ואף לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' ט"מ וש"ד דכל שהטומאה למעלה הוי משא (וכן היא שיטת התוס' כאן בנדה לענין טומאת בית הבליעה שהוצרכה לדחוק דלא מטמא בנבלת בהמה משום משא בבית הבליעה רחב יעו"ש) היה מקום לאמר דהאשה טמאה משום משא אבל ממק"א נ"ל דבכה"ג לא מטמא גם במשא בפנים מהא דאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' מו"מ הל' ז' זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה והטילה מים אחר הטבילה הרי הן ספק וכן בנכרית כו' והוא בעיא דלא אפשיטא בנדה מ"ג רק שהוסיף לשון והטילה מים (ויעוי' בפירש"י שם)

אבל לכאורא צריך להבין אמאי לא תטמא בבית הסתרים מטעם משא כיון שנעקרו ואינם נדונים שוב כגופה אמאי לא יטמאו גם בבה"ס משום מעין דמטמאו במשא (ויעוי' בעירובין צ"ט הוא בפנים ופי האמה בחוץ ועי' שם כ' בתוס' דמ"ר אינם נחים יעו"ש אבל במעי האשה דיש לה שפיות גם מ"ר נחים ובזה יש ליישב מה דנקיט האיבעיא בזבה לא בזב שנדחקו בזה והתוס' שם בנדה) לזאת נראה הסברא דבדבר שלא בא לכלל מגע ולא היה עוד בחוץ אינו מטמא גם במשא וע"כ ל"ק הגמ' אלא בנבילה דבאה מתחילה לכלל מגע וכן מוכרח בשיטת רש"י חולין ע"ב והא עובר וחי ופי' רש"י דהאשה טהורה משום מגע בה"ס וכן בד"ה לא תימא ר"ע ותמהו התוס' דהלא במשא מטמא ולפי הנ"ל י"ל דכיון דלא בא לכלל מגע בהאשה אינו מטמא ג"כ במשא (אך באמת לפי המתבאר בשיטת רש"י למעלה בחולין כ' דמשא אינו כ"א שמסיטו ממקום למקום ל"ש זאת בעובר כ"ז שהוא במעי אמו ואף דגזה"כ שמטמא מ"מ ל"ה בכלל הסיט במה שתהלך ממקום למקום ולא גרע ממוכני שאינה נשמטת בשבת מ"ד ובכלים פי"ח גם י"ל דלא הזיזה האשה ממקום למקום ואי משום אהל י"ל דלא היה באהל ומיושב קושית התוס' בפשיטות)

ולבד זה היה מקום לאמר דהתוס' שכתבו דכ"ז שהוא בבה"ס מטמא במשא מחמת דס"ל דבאו לכלל מגע אם היה דבר אחר ג"כ בבה"ס כמו בשתי טבעות ויעוי' ברש"א חולין ע"א ע"ב על דברי התוד"ה אטו שכ' דהא דבה"ס מטמא במשא אף דלא בא לכלל מגע היינו משום דלא בעינן רק שיהיה אפשר לנגוע אף שאינו מטמא בנגיעה זו יעו"ש והסברא דחוקה גם בשני חצאי זיתים מרוחקים מיקרי לא בא לכלל מגע אבל לפמ"ש לא היה צריך לדוחק רק דבה"ס בא לכלל מגע בשתי טבעות (ויעוי' ברש"א נדה מ"ב ע"ב על תוד"ה וכדרב אושעיא דכ"ז שהוא בפרוזדור לא נטמאה החי' במגע משום דבה"ס הוא וצ"ע דבריו ועי' בתוס' חולין ע"ב ריש ע"א ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא תטמא את האדם מכח בה"ס וצ"ע)

ולפ"ז להרמב"ם שכ' בסוף טומאת מת וטומאת החי מדבריהם אבל מה"ת אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור ומפשטות לשונו משמע דס"ל דגם החי' לא בעי נטמאה במגע בה"ס ולפ"ז גם בשתי טבעות לא נטמאו במגע ומוכרח לאמר דהא דמטמא במשא בטומאה בבה"ס דוקא בנבילה וטבעת שהיה בכלל מגע (אך באמת קשה לחדש הסברא הזאת ולאמר דהחי' ושתי טבעות לא יטמאו במגע בה"ס ואם נאמר דתוך הפה הוה בה"ס יהיה משנה מפורשת דמטמאה בכה"ג יעוי' כלים פ"ח ובעירובין צ"ט לענין היה אוכל דבילה יעו"ש גם פשטות דברי הגמ' חולין ע"ב משמע דמטמא גם אין זה אלא לפי מ"ש התוי"ט באהלות פ"ז דט"ס ברמב"ם סוף ט"מ הנ"ל וצ"ל משיצא חוץ לפרוזדור אבל באמת קשה לאמר כנ"ל

והעיקר נראה דהרמב"ם פסק כר"ע דהולד מטמא גם במעי אשה והא דבעי פתיחת הקבר משום דמקודם הוא ירך אמו אך משתשב על המשבר שוב ל"ה ירך אמו ויעוי' בעירובין ז' ובאהלות ספ"ז והרמב"ם איירי בנפל קטן שאין לו פה"ק ומשו"ה בעי שיצא לפרוזדור ואף בנפל גדול י"ל דכ"ז דהוא ברחם הוי כבלוע אבל משיצא לפרוזדור שוב לא הוה רק כמו בה"ס ומ"ש הרמב"ם אין מגע בה"ס היינו בלוע כמו שהביא סמוך לזה וכן הבולע טבעת כו' דהוא משום טומאה בלועה גם י"ל דכונת הרמב"ם משיצא לפרוזדור הוא עובי הירכים דהוא נקרא פרוזדור בריש בהמה המקשה יעו"ש בתוס' והדברים ארוכים ואכמ"ל בענין רחב כזה) אבל במ"ר של זבה דלא היה בכלל מגע אינו מטמא האשה גם במשא ולפ"ז צריך להבין אמאי ביולדת שנעקרה ממנה דם טמאה כשהוא מבין השינים ולחוץ הלא אינו מטמא לא במגע ולא במשא לזאת צריך לאמר דכיון שלגבי ראיה הוה בפנים כמבחוץ ממילא אף אחר שטבלה עדיין היא טמאה ואפי' דבעלמא אין שייך כאן מגע משום דהויא בה"ס וכ"ז אינו אלא בדם אבל במ"ר דלא שייך בה ראיה רק מבחוץ טמא משום מעין משו"ה כשטבלה טהורה עד שיצאו מ"ר לחוץ ולפ"ז בש"ז דמטמאה בפנים כבחוץ בפולטת ובמשמשת אף שירדה וטבלה טמאה היא משום מגע ש"ז אף אם לא יצא לחוץ כמו בדם יולדת אבל כ"ז לרבנן ולר"ש כיון דלא ס"ל דמטמא בפנים כמבחוץ אם טבלה כ"ז אף שהש"ז מבפנים ולא יצא לחוץ היא טהורה

והנה לפ"ז י"ל דהגמ' סבר גם בס"ד דהא דאמרינן א"א שלא תפלוט כל שלשה דוקא במתהפכת דפליטה דידה הויא כרואה מבפנים לבין השינים ולחוץ דזה דוקא הויא כרואה לרבנן אבל בש"ז שהוא מבין השינים ולחוץ בודאי ל"ה כרואה וטומאתן בנגיעה דהיינו ביציאה לחוץ לרבנן כמו לר"ש וא"כ בלא נתהפכה אין חששא ליציאה מבפנים רק לפליטה מחוץ לבין השינים לאויר העולם וס"ל להגמ' דפליטה כזו היא דוקא במהלכת ברגליה, גם פשוט להגמ' דש"ז שהוא מבחוץ ועומד לפלוט אם היא מהלכת פולטת ויוצא לחוץ תיכף ולא נשאר רק הדבוק בבשרה שאינו עומד לפלוט ומשו"ה הגמ' דקאי לר"ש אין הכרח שכבדה את ביתה קודם הטבילה ופריך מרבא דא"א לה שלא תפליט כל שלשה (ולא פריך ממתניתין דמקואות דהתם י"ל שטבלה תיכף או משום ש"ז הדבוק בבשרה ולרבנן דמטמאה גם בפנים) ומשני שהטבילוה במטה ומהני זה לחששא שיצא לחוץ וקפריך הגמ' מכלל דרבא שהלכה ברגליה מאי א"א שלא תפליט הלא דבהדי דקאזלא שדיתא ויעוי' לעיל ג' דאף לב"ה מדינא ל"א כותלי בה"ר העמידוה אבל כ"ז בהש"ז שהוא כבר מבחוץ וכן דייק לשון שדיתא ומשני דלרבא נמי שהטבילוה במטה ורבא קאי לרבנן דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ ומבית הפנימי לבית החיצון גם במטה א"א לה שלא תפלוט מעט מעט אבל כ"ז בשנתהפכה ואיירי אף שכבדה את הבית דלרבנן א"א לה שלא תכבד דאל"כ הוה כאילו לא טבלה וזה שוה בנתהפכה כלא נתהפכה דל"ה רק משום ש"ז שמבחוץ ודבוק לבשרה ואף בכבדה לא מהני הכיבוד לש"ז שמבפנים לבית השוקים בנתהפכה