הליכות אליהו על השולחן ערוך רט

לשיטת הר"י בתוס' גיטין ע"ח ע"א דבכל גט צריך דעת האשה דלא תהא משלחה וחוזרת צע"ג למה צריך בגיטין טעמא שחוב הוא לה הלא תפ"ל דמשלחה וחוזרת ואפ"ל זאת בכונת הירושלמי שהביא התוס' הגע עצמך היה עבדו של קצין היתה אשתו של מוכה שחין לית לך אלא כהדא אילו היה המוכר עבדו כו' אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא פירוש ע"י אחר ואפ"ל עוד בדעת הירושלמי דהוא טעם דבעבד לא אזלינן לרבנן בתר דעת אבל באשה צריך דעת

(עירובין ט"ו ע"ב) תוד"ה ע"מ שלא תלכי לבית אביך תימא דהא מת אביה לא חשיב תו בית אביה כו' ועי' בתו"י ושמא כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אביה קודם, ותמוה מה שכתב מכל חיי פלוני דהוי כריתות ויש לומר בכונת התו"י לסברת הריטב"א כיון דלבית אביה לעולם אסור והא דמותרת לאחר מיתת אביה משום דאין כאן בית אביה עיי"ש וס"ל להתו"י דאפ"ה אם היה ידוע שימות אביה קודם היה מיקרי כריתות אבל דלבית אביה לעולם אסור וא"כ לשון התנאי אין כאן כריתות ואי משום דבאמת מ"מ תהא מותרת הלא אין זה ידוע משו"ה אין זה כריתות ויש להאריך בזה בסוגיא בפ"ק דיומא י"ג ובתו"י שם. שייך לחידושים על ב"ק

(מ"א ע"ב) ע"פ (בעלים מודה בקנס כו' וע"כ דקאי גם על ע"א דע"כ איירי במודה או שותק עין בתוס'. ולכאורא צ"ע דאם כופרא כפרה למה יגרע מאמר לו ע"א אכלת חלב עין בכריתות פ' אמרו לו וצ"ל דאף דהוי משום כפרה מ"מ כיון דלחבירו הוא הו"ל דין ממון ובזה י"ל דברי הרמב"ם דפסק דממשכנין ובדף מ' הוא בעיא דלא איפשיטא דבאמת כיון דלחבירו הוא יש לו דין ממון

(מ"ב ע"ב) אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוא ל"צ קרא אע"ג דשחטיה עין בפירש"י וצ"ע דלפ"ז נצטרך לחלק גם בע"פ ע"א או ע"פ בעלים אם היו עדים ולא באו אפי' מת אחד מהם או שניהם וי"ל דמזה יצא להרמב"ם בפ"ו ה"ג דכשהשור בסקילה אינו חיב בכופר עד שיסקל ולפיכך קודם שנגמר דינו עדיין מזיק בסקילה והפי' כאן בגמ' דכיון שהשור בסקילה ל"צ קרא דאם עבר ושחטו דבכה"ג שהשור בסקילה אין משלם כופר עד שיסקל

(מ"ג ע"א) רש"י ד"ה או גיורת כו' ומתו שניהם כו' צ"ע לקמן מ"ט דלפ"ז אין כאן קושיא על רבה כיון דאיירי שמתה גם האשה וצ"ל דפי' כן לפי האמת דאיירי שחבל בה בחיי הגר ומת הגר לפ"ז יש לפרש ברייתא כפשטה אף לרבה וצ"ע, עיין בפ"ד מה' חו"מ דלהראב"ד אף לרבה דוקא אם אין יורשים זכתה האשה אבל אם יש יורשים שייך דמי ולדות ליורשים ולפ"ז הפי' אם אין בעל נותן ליורשים אף אם אין בעל בשעת חבלה ושפיר הקשה הגרע"א על קושית הגמ' גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות וא"ל דלמסקנא הפי' הוא כך דאם בס"ד היה פשיטא להגמ' דדוקא בחיי הבעל שייך להבעל מנ"ל דבמסקנא אינו כן וי"ל דמכאן יצא לו להרמב"ם דבאמת אם מת הבעל שייך דמי ולדות לאשה ולא ליורשים

עיין ברמב"ם פ"י מה' נ"מ דפסק כר"י דחייב בכופר ובל' של עבד שלא בכונה וכן פסק בפ"ד מה' סנהדרין דמשלם כופר ע"פ עצמו עיי"ש והא דאין חייב מיתה ע"פ בעלים אף דפסקינן בסנהדרין י' דאין אדם קרוב אצל ממונו. עיין ברש"י דף מ"ג שכתב דילפינן מכמיתת בעלים כך מיתת השור וכשם שהם אינם חיבים ע"פ עצמם ועיין בתוס' מ"א ע"ב

(מ"ד ע"ב) ואכתי צרורות נינהו כו' דקאזיל מיניה מיניה עין בפירש"י ועין בר"מ פ"י הל' י' דהשמיט הך דקאזיל מיניה וי"ל דהרמב"ם יפרש הקושיא ואכתי צרורות ואם אין העדאה לצרורות מה יועילו העדים ועין לעיל מ"ש בדעת הר"מ דהשמיט האיבעיא דהעדאה לצרורות ועין עוד במ"ש פ"ב דהזכיר השינוי בהכנסת ראשו והצנוף היה כדרכו ה"ז שינוי גמור כקרן ואינו שייך להאיבעיא והכא ג"כ דהחיכוך של בני אדם הוא השינוי אבל הנפילה היא כדרכה בודאי שייך העדאה וא"ש ועדיין צ"ע בדברי הראשונים שם

נתכון להרוג את הבהמה כו' עיין ברמב"ם פי"א מהל' נ"מ ה"ט ובמ"מ שהרמב"ם פסק דנתכון להרוג זה והרג את זה חיב ועין בפ"ד מהל' רוצח שמבאר דעתו דפוסק כר"ש דלא כהכ"מ ועיין בל"מ פ"א מהל' חו"מ והא דפסק כאן כסתם מתניתין ולא תליא זה בזה וסיוע להר"מ מלשון הגמ' כאן הא נתכון להרוג את זה כו' מתני' דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר אפילו נתכון להרוג את זה כו' מלשון דתניא משמע דברייתא דר"ש הוא לענין שור שהמית את האדם דאילו לענין אדם שהרג משנה היא בפ' הנשרפין וכן משמע עוד יותר מלשון הגמ' מ"ט דר"ש דא"ק השור יסקל כו' כמיתת הבעלים כו' דלא שייך כאן כלל מ"ט דר"ש אם לא מכח מימרא דר"ש בעצמו אבל סתם מתני' אתיא אף כר"ש דהתם וזהו מוכרח לדעתי ועין בש"מ ומה שהקשו דגם רבנן בעי טעמא דכמיתת הבעלים לפטור נתכון להרוג את הבהמה כו' עין בתוספתא ובחסדי דוד

(מ"ה) ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר כו' עין ברמב"ם פ"ד מה' נ"מ ה"ד ונוסח שלפנינו תמוה ועין בכ"מ ול"מ אך הנוסחא שהביא הכ"מ מתשובה שהשיב לחכמי לוניל ג"כ תמוה שהשמיט דין הכופר לגמרי ונראה דלפניו היתה הגי' שמרוה שמירה פחותה ש"ח פטור והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם וש"ש כו' חייבין וא"ש לישנא דאפילו היינו לאפוקי מפירש"י ד"ה כלתה ליה שמירתו כו' דהא סגי ליה בשמירה פחותה ובעי כפרה משמע דס"ל דש"ח פטור מלהחזיר שור לבעלים אבל כופר חיב ועדין צ"ע שלא כתב הכ"מ חיובא דכופר דשומר ועין בסמ"ע סי' שצ"ו. עין לעיל גבי שור האצטדין ולכאורא קשיא לפ"ז למה מכיש נחש דלרבנן המכיש פטור והנחש בסקילה עין לעיל כ"ג ע"ב הלא הוה כמו שור האצטדין ועיין בתוס' ד' כ"ד ע"ב ועיין ברמב"ם פ"ו מה' נ"מ ומוכח דפליג על התוס' ופי' שור האצטדין לא שהאדם רוצה להמיתו רק השורים מנגחים זא"ז ולא לפטור מן ההיזק רק דל"ה מועד ופטור ממיתה ולפ"ז הלא למה יגרע השיך את הנחש מאצטדין לזאת נראה דהרמב"ם והעומדים בשיטתו יפרשו נחש מעצמו מקיא לא למעוטי דאינו עומד בין שניו רק שני דברים קאמרי למעוטי מדר"י דלר"י ארס בין שניו עומד ובהשכתו דוחק את הארס להנישוך ולרבנן הנחש מקיא הארס מבין שניו וגם מעצמו היינו דלאו בר השסה הוא רק מעצמו מטבעו הוא מזיק ולאו בר השסה הוא ובזה ניחא לישנא דמעצמו שלכאורא מיותר אבל לפי הנ"ל אמרו זה לישב הקושיא מאצטדין וכן דייקא לישנא דהרמב"ם להמעין בדבריו