הליכות אליהו על השולחן ערוך רח

דר"מ ור"י פליגי בכדי שאלת תלמיד לרב דר"מ ס"ל דהוה לאחר כ"ד ור"י ס"ל דעדיין תכ"ד הוא) מן מה דא"ר אליעזר ר' הדא אמרה אפילו בתכ"ד אינו חוזר בו (וכסוגיא דזבחים ל' ע"ב דפליגי ר"מ ור' יוסי אי הוי חזרה כלל וכמו שכתבתי לברר דס"ל לר"מ ור"י דמטעם חזרה לא מהני רק ר' יוסי ש"ל דל"ה חזרה כלל רק דמעיקרא כיון ג"כ לדבריו שבסוף ור"מ ס"ל דהוא חוזר בו ומשו"ה לא מהני) דתני מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה כו' הא זה אחר זה אינו קדוש אלא ראשון בלבד א"ר אבינא מודין חכמים לר"ח באומר תרומה זו תחת שני חייב (היינו דאמר תחת שני כלכלות ואחת חסירה תרומה וביכורים ואם דבריו קיימין הרי הוא מקדים תרומה לביכורים או י"ל דאמר תרומה זו גם שני יהיה והאי חייב לאו דוקא דרק עשה הוא או דהוי גם ל"ת דהרי מקדים שני לראשון) בהמה זו תחת זבחים שני חייב (דחייל התמורה אף דאי אפשר להמיר שני זבחים זא"ז מ"מ בבת אחת מהני ול"ש כאן כלל כל שאינו בזא"ז בבת אחת אינו כמ"ש התוס' בזבחים שם יעו"ש) מפני שקבע שני שמות כאחת הא זא"ז אינו תופש אלא ראשון בלבד לא כן א"ר שמואל ב"י בשם רב הונא אמר זו תמורת עולה חוזר אפי' בתכ"ד כאן במתכון לפחות (יהוא כמו שהארכתי לבאר בטעמא דמהני חזרת כ"ד דיש בזה שני טעמים א' משום דהוי חזרה ממחשבתו והוי כמו טעית ב' משום דלא הוה גמר בלבו ויכול לחזור בי מדבורו הראשין ומשו"ה בתמורה כיין דתמורה ישנה בשוגג כמזיד ממילא ליכא למימר דמהני מטעם טעות רק י"ל דמהני מטעם חזרה מדבורו דמהני בתמורה כמ"ש לבאר דבתמורה בעינן דיבור ול"מ מחשבה בלב ומש"ה מהני חזרה בד בדיבורו ומשו"ה במתכון לפחות דהוי חזרה בדבור מהני בתמורה) כאן במתכון להוסיף (וכמ"ש דבמתכון להוסיף ל"ה חזרה מדבורו כלל וכמו דס"ל להגמ' בזבחים ל' ע"ב ויעוין מ"ש בגליון בשם השיטה ובודאי ל"מ משים חזרת הדבור רק די"ל דמהני מטעם חזרה במחשבתו ע"ז מסיים הירושלמי דאסורה ל"מ מטעם זה) אמר ה"ז תמורה אפילו בתכ"ד אינו חוזר בו (והיינו בכה"ג דמתכון להוסיף דלא מהני מטעם חזרה מדבור רק מטעם דהוה כחו טעות במחשבתו וזה לא מהני בתמורה) אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תמורתו (משום הכי לא מהני חזרה במתכון להוסיף וליה סתירה למ"ש בשם רב הונא מקודם דאמר ה"ז תמורה חוזר בו והא דאמרינן למעלה גבי תרומה דל"מ מעשר כלכלה של זו בזו ושל זו בזו אף דהא בתרומה מהני שאלה והא דלא מהני גבי תרומה י"ל דאף דבתרומה יכיל לחזור בו בתכ"ד היינו דווקא על עצם התרומה אבל אין שייך חזרה על פטור הכרי כיון דע"ז אין צריך מעשה רק דממילא נפטר והוי כמו דאיתא בכ"מ דלא מהני חזרה היכא דעשה כל המעשה עיין בסי' קצ"ה בח"מ ובאחרונים וה"נ הלא אינו חוזר על המעשר שעשה רק מן הפטור של הכלכלה הראשונה שפטרה בכולה לא מהני בזה החזרה בתכ"ד כיון דאינו חוזר לגמרי מן המעשר וצ"ע בזה ועי"ל דבמעשר לא מהני מחשבה וצ"ע בזה עי"ל דבכה"ג כיון דאיכא איסור בודאי ל"מ במחשבה כמו גבי חזרת תמורה ומשו"ה ל"מ חזרה במחשבה רק בדבור כמש"כ לעיל מדברי הרמב"ם פ"ב מה' שבועות דכ"מ דבעינן דבור ל"מ החזרה במחשבה. השמטות חי' מח' אה"ע

מ"ש כ"ת בדברי הרמב"ם לענין קריבה בג"ע האיסור בחיי"ל גם ביישוב הסתירה לענין בעל ולא קידש מפט"ו מהל' א"ב לדבריו שבפ"א מהל' נערה, כל דבריו נאמרים בהשכל וסברות ישרות, והישוב בסתירת דבריו נראים יותר נכון מכל מה שראיתי שנאמרו בזה, וכדי שלא להוציא חלק ראיתי לכתוב איזו הערות קצרות בענינים אלו, ע"ד האיסור בחיי"ל יעוי' בסה"מ בהשגת הרמב"ן שכ' דהנאה בערוה אסירה כמו ח"ש יעוי"ש והדבר צריך הסבר, גם ראוי להסתפק להרמב"ם קריבה של ג"ע אם הוא איסור מצד עצמו או אינו אסור רק אם הוא יכול להביא לידי ג"ע

ולכאורא יש להוכיח דאינו אסור מצד עצמו מדמותר אב עם בתו ובן עם אמו, גם מדאמרינן עולא הוה נשיק לאחותו אבי חדייהו כו' ועי' בתוס' בשבת שם והא דאמרינן בכתובות אי דמיא עלייכו ככשורא כו' ואם היה איסור מצ"ע היה כזה אסור, אבל אף אם נאמר דפי' הכתוב לא תקרבו כדי שלא לגלות ערוה א"א לאמר כן דהיכא דליכא חשש גילוי ערוה מותר דזה יהיה תלוי במחלוקת ת"ק ור"י אם מותר למלך להרבות ובלבד שלא יסירו את לנו והרמב"ם פסק כת"ק דאסור בכל גוני (והמחור בדעתו דלא דריש טעמא דקרא לא היכא דכתיב ולא היכא דלא כתיב דלא כר"ש ודלא כר"י רק כת"ק דר"י ומיושב סתירת דבריו מהל' טוען לדבריו שבהל' מלכים (ואף די"ל דזהו היי כמו דכתיב שלא ויעוי' ביומא ע"ב דאין זה רק אם יהיה הטעם לציווי בפ"ע אבל לא לדרוש טעמא דקרא) וצ"ל דא דאיסור קריבה הוי איסור בפ"ע ואף אם לא יבא לידי ג"ע אסור והא דמותר במקום שאין לבו נוקפו למד מזה הרמב"ם דאין איסור קריבה רק משום דנהנה מהערוה והיכא דלא נהנה אין המעשה גופה איסור כמו שדייק בלשונו ונהנה בקירוב כו' אע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל ולפ"ז יפה הקשה השעה"מ על הא דאמרינן ביבמות אם עשה דוחה ל"ת שיב"כ עשה דיבום היה דוחה איסור אחותו הלא לא הוה בעדנא לענין ל"ת דקורבה

ומ"ש דלא הוה ערוה כלל כיון דמותר לבא עליה [עי' בס' בית הלוי] לדעתי ליתא דהלא עדיין היא ערוה רק בעת הביאה יהיה דוחה ל"ת גם למ"ד מצות צ"כ אם לא יכון רק להנאתו אין כאן קיים העשה ויעוי' בתוס' פסחים ק"ז ע"ב מ"ש לחד תירוצא דבאוכל פסח לשם אכילה גסה לא יצא ידי אכילה למ"ד מצות צ"כ הרי דל"א כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב כן לענין לצאת וכן מוכח ברמב"ם ובפסחים קי"ד שם דאין לחלק ודוחק לאמר דמרור שאני דאין כאן הנאה, ולפ"ז אם מכון להנאה ולא למצוה אין כאן תשה ובל"ז נ"ל דאף אם לא בעינן כונה למצוה אם מכון להנאה אסור והוה כמו אי אפשר וקמכון דקיי"ל כרבא דאסור ואף דבכה"ג ליכא למ"ד דחייב דע"כ לא קמחייב רבא במנחות ס"ד רק במכון לצוד דגים והעלה דגים ותינוק דבדגים ליכא שום התירא ויעוי' ביומא פ"ד ע"ב לענין פק"נ אם מכון להעלות דגים ותינוק דמהרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דלכון אסור והר"ן הביא הירושלמי דאף מכון מותר וכתב הר"ן דמשום פק"נ התירו חכמים ולפ"ז נראה דיהיה תלוי בפלוגתת אביי ורבא בא"א ולא קמכון ואין ראיה מן הירושלמי דיהיה מותר לכון לכתחילה לדידן דקיי"ל כרבא וכר"ש ולזאת נ"ל דקושית השעה"מ לק"מ

בנוב"י סי' פ"א רצה ה"ג מוהר"ן בעל תפארת צבי לאמר דביבמה לשוק לוקה דוקא בקידושין דלא כה"ג בעל נוב"י ע"ש ועיין ביבמות צ"ז ע"א ותיפוק ליה משום יבמה לשוק משמע דבביאה לחוד איכא לאו דהתם הלא דודתו לא תפסי בה קידושין ולפלא שלא העירו בזה מהגמ' הנ"ל.