הליכות אליהו על השולחן ערוך רז

בלינה שתי הלחם שאני דהוי שלא בזמנם ושלא מדעת ויעוי' בסוכה נ' שכתב התוס' דבכה"ג אף מדרבנן לא מפסלי ביוצא (והסוגיא בדף צ"ה ס"ל כ"ש מקדשין שלא מדעת וכבר האריכו בזה) ובתודה הוי כזמנם אף קודם שחיטה דאין מחו"ז לבו ביום גם י"ל אם בדעתו לקדשם ועי' בפסחים י"ג ע"ב ונפרקינהו כו' צ"ע ואף דרש"י ותוס' נקטו בפשיטות דהיכא דשחיטה מקדש לא מהני קדושת כלי אבל להרמב"ם י"ל כנ"ל, גם צ"ל דהא דכ"ש מקדש לפסול ביוצא היינו כל חד כדינו קק"ד חוץ לעזרה וקק"ל חוץ לחומה (ועי' במנחות ע"ח ע"ב דקרי גם לקדושת השחיטה ללחמי תודה קדושת כ"ש) ולא כמ"ש הבה"ז סוף פ' ואלו מנחות להוכיח כדברי הרמב"ם שכתב דלחמי תודה ורקיקי נזיר מעשיהם בחוץ מהא דלא מפסלי ביציאת חוץ לעזרה: ויש עוד דברים בזה ואכ"מ

מ"ש דמדברי הרמב"ם אין ראיה על קדשים שמתו אין בידי העתקה מדברי אבל לפי הרשום בזכרוני לא כונתי רק מהמשמעות הוא שבמקום שהזכיר מעילה דרבנן איסור הנאה דרבנן אם אינו מפורש ההיפוך ומ"ש דתרי גוני אה"נ מחמת האיסור שיש בהם ומחמת ממון קדש המה דברים ישרים ואמתים, אך בקדשים שמתו לדעתי אין בהם איסור אחר רק הבא מאיסור מעילה גם מחיים עיקר האיסור הוא איסור מעילה וכן מדויק לשון רש"י ר"פ גה"נ יע"ש וגם מחיים אין איסור אחר כ"א איסור מעילה ולאו הבא מכלל עשה כמש"כ רש"י במכות י"ד יע"ש שאינו שייך רק אם ראוי לקרבן וי"ל בכונת התוס' זבחים ס"ט דסבירא להו דבנפסל לקדש מחיים יש איסור דכל מפרסת כדאי' בתוס' ובבכורות ס"א אבל אין זה שייך לאיסור הנאה ואין זה רק איסור הנאה דמעילה ולדעתי זהו כונת הרמב"ם בפה"מ בכריתות שכתב ויש בזה נקודה נפלאה ולא כהאחרונים שהסבו דבריו לכונה אחרת ואין שייך זאת רק באיסור קדש ולא בשום איסור אחר ובזה סרו כל הקושיות שהרבו לפי דבריו, והדברים ארוכים ואף דבקדשים שנפסלו יש איסור אכילת קדש לבד איסור מעילה אבל אין זה בדם דלית בהו איסור קדש כמו שמפורש בכריתות ד' לרבנן יעו"ש ובש"מ ובתוס' מנחות נ"ד

מה שהבאתי דברי רש"י לענין חטאות המתות כונתי לסוגית הג' מעילה ג' דפריך מחטאות המתות דליכא בהו מעילה מדרבנן לקדשים שמתו אם נאמר דחלוקים לענין איסור הנאה מה פריך הגמ'. ומשכ"ת להקשות על רש"י מעילה י' שכ' לא מועלין מדאורייתא כבר העיר בזה בה"ז וצע"ק אך רש"י פי' שם לשיטת ר"א שם י"ב כ"מ שאמרו קדוש ואינו קדוש ופירש"י דהיינו כ"מ שאמרו לא נהנין ולא מועלין דמים יפלו ללשכה ויעוי' בתוס' שם גם חטאות המתות שנתכפרו בעליהם באחר ליכא בהו הפקעת קדושה רק הלכתא גמירי להו

הרמב"ם בפ"ח מהל' מעה"ק פסק כ"ח אינו טעון שבירה אלא בחטאת קושית הב"ז א"כ אמאי אמרינן לענין חמץ ויי"נ כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם

הרמב"ם פסק בסוף הל' תרומות, קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין אם בשל בנ"ט ואם שטף דיו וא"צ הגעלה

קושית הראב"ד על הרמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק הנ"ל מתוספתא דאיתא בהדיא ר"ש אומר קק"ל אינו טעון מו"ש אלא מדיחן במים וכ"ח ישבר

עוד הקשה הב"ז על הרמב"ם הנ"ל תנור של מקדש של מתכות ולא של חרס משום שירי מנחות דאיכא ביה בלוע בשמן ונראה לתרץ הכל דהנה במשנה זבחים צ"ג ע"ב איתא והכיבוס במקום קדוש ושבירת כ"ח במקום קדוש ומריקה ושטיפה בכלי נחושת במקום קדוש זה חומר בחטאת מקדשי קדשים וכתב הרמב"ם בפי' המשנה והדין הזה בקרבן חטאת לכבס דמה מן הבגדים במקום קדוש שבירת כ"ח שמבשלין אותו בהם אין דין זה בשום דבר מק"ק אלא בחטאת לבדה ועי' עוד בפה"מ שכתב והכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים יקרא מריקה ותוספת הנקיות נקרא שטיפה ופשוט דס"ל להרמב"ם חילוק זה בין חטאת לשאר קדשים דבשאר קדשים לא נאסר הבלוע רק בחטאת ומו"ש הוא משום בעין ומשו"ה בשאר איסורין כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם

ובזה ניחא גם דברי הרמב"ם גבי תרומה ע"פ דברי הרמב"ם לחכמי לוניל שהבלוע אינה מדמעת ועי' בב"ב גבי גירומי מידות ואותה למעוטי תרומה היינו ג"כ על הבעין כמו בקדשים כנ"ל, ולפ"ז יש ליישב גם הקושיא של הראב"ד דהתם ר"ש והנה בחולין בסוגיא דזרוע בשלה קאמר רבא ל"צ אלא לטע"כ כו' וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה כו' ופירש"י דאמוראי בתראי סברי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ויקדש לטע"כ כו' עיי"ש וצ"ע הלא נוכל למילף ממו"ש אבל לפי סברת הרא"ש דאינו אלא גזה"כ דהא איפגם בלינת לילה ניחא ומוכח כהרא"ש ולא כהרא"ם שכתב דמשום דהפגם והאיסור באים כאחד אינו חידוש וכ"ז אם אמרינן דמשרת להמל"א אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ל"ל משרת להמל"א וע"כ י"ל דיקדש להמל"א ושפיר י"ל כהרא"מ ומשו"ה ס"ל דגם בכל הקדשים כ"ח טעון שבירה אבל הרמב"ם דס"ל גזה"כ שפיר ס"ל כנ"ל

ובזה מיושב גם קושיא השניה של בה"ז מתנור של מתכת דהנה י"ל דמדינא צריך מו"ש אף דנפגם ונעשה נותר ע"פ מ"ש הר"ן דמצוה לבער הנותר מן העולם ובזה י"ל דברי רש"י בפסחים קדירות בפסח ישברו דס"ל לרב דנ"ט לפגם אסור והקשה התוס' הלא בע"ז מספקא ליה לרבי אי ס"ל נ"ט לפגם אסור ולפי הנ"ל י"ל דאף אם נ"ט לפגם מותר ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצוה לבער אך באמת כ"ז אי נ"ט לפגם מותר אבל אי נ"ט לפגם אסור לי' דמצוה לבער הבלוע ומקשה הגמ' ולשהינהו ומשני גזירה

אך הכנ"י הקשה על סברת הר"ן א"כ כ"ח אמאי ישברו להדרינהו לכבשן והיינו בתר דידע הגמ' דהחזרת כבשונות מהני אבל קודם דידע הגמ' י"ל כסברת הר"ן וא"כ מדינא כ"ח בעי שבירה, וא"כ ה"ה בשאר קדשים נמי ושפיר קאמר הגמ' משום שירי מנחה, אבל למסקנא דהחזרת הכבשונות מהני אזלינן בתר סברת הר"ן, ומוכרח דאינו אלא גזה"כ ושפיר מולים דברי הרמב"ם, אך להרא"מ אזלא כל דברינו הנ"ל והנה י"ל דלא כהרא"מ מהא דאיתא במכילתא והנותר עד בוקר להורות דהוי נותר משעת עה"ש ולכאורא צ"ע דהלא ממילא ידעינן מדבאים כאחת ע"כ דלא כהרא"מ וא"כ סתם מתני' זה חומר בחטאת דס"ל מטעם גזה"כ ס"ל כהמכילתא והיינו ע"כ דר"ע דפסח כל הלילה דלראב"ע דמחצות נפסל א"צ קרא. השמטה, שיכת לד' ט"ז אחרי התיבות ירושלמי פ"ז דדמאי

דאיתא התם תמן תנינן ה"ז תמורת עולה כו' א"ר יוסי הוינן סברין מה פלגין ר"מ ורבנן לאחר כ"ד אבל בתוך כ"ד לא (היינו כסוגיא דב"ק ע"ג ב'