הליכות אליהו על השולחן ערוך רה

אף במסרק רק דל"ה פ"ר, אבל לפ"ז גם במסרק דהוה פ"ר וגם באדמה שהוא משיר ודאי ל"ה איסור דאורייתא כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה והא דלהשיר נימין מדולדלות ג"כ ל"ה אלא איסורא מדרבנן

וי"ל דזהו הטעם של הרמב"ם שהשמיט האיבעיא בנזיר מ"ב איבעיא להו מפני שמשרת או מפני המשרת ונ"מ להני מיני אדמה שאינם משירים אבל לפי הנ"ל דזהו גופא אינה אלא מדרבנן אין סברא לאסור גם שאר מיני אדמה ויעוי' עוד בשבת ויעוי' ברש"י שבת ו' ע"ב ופ"א ע"ב שכ' דהא אבל לא סורק משום דודאי משיר והוה פ"ר והא דלא כ' רש"י משום להשיר נימין מדולדלות כמו דאמרי' בגמ' וכבר העירו התוס' בזה וי"ל דלרש"י ס"ל דלמסקנא דאמרינן מודה ר"ש בפ"ר ל"צ לטעמא דלהשיר נימין מדולדלות, ובמק"א הארכתי דרבה לטעמיה אבל בפשיטות יותר י"ל דרש"י ס"ל דלא איצטריך ליה להך טעמא רק דלכאורא הוה פ"ר דלא ניחא ליה אבל כיון דלהשיר נימין מדולדלות קא מתכון מ"מ לא ניחא ליה נמי להשיר נימין ולא הוי גם שאינם מדולדלות לא ניחא ליה ושפיר הוה איסורא מדאורייתא דנימין שאינן מדולדלים ודו"ק. שייך לחידושים על הרמב"ם ה' פסוה"מ

על מה שכתב כ"ת שא"א לפרש בכונת הרמב"ם דאימורי קדק"ל שנטמאו לא ימעלו בהם לאחר זריקה, דלא גרעי מיוצא שכתב הרמב"ם דמועלין בהם וע"ז תמהתי דהלא ביוצא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' פה"מ הל' ל"ג דמקטירו לכתחילה והארכתי קצת צדק כ"ת לפי פשטות דברי הרמב"ם אבל באמת ראיתי גם אז דברי הרמב"ם הנ"ל אך לא שערתי אשר יכולים לפרש כן דבריו שהמה נגד הסברא כיון דמהני להו זריקה האיך לא נפסלו ביוצא דהא היו ק"ק שנפסלים ביוצא (וזה א"א לחלק בין היה בחוץ בשעת זריקה ובין יצאו לאחר זריקה) גם נגד הגמ' זבחים צ' דע"כ לא אסתפקא הגמ' רק קודם זריקה אבל לאחר זריקה בודאי נפסלים ביוצא, וס"ד דהגמ' היה דמחלוקת ר"א ור"ע תליא אם נפסלים ביוצא ודחי הגמ' דאף לאחר זריקה פליגי רק המחלוקת היא אם זריקה מהני ליוצא וכ"ה מפורש בזבחים כ"ו דבאימורין מפסלי ביוצא גבי פרכסה ויצאה דילמא ביותרת כו' וכן משמע בדף ל"ו להניח את דמו ואימורין או להוציאן לחוץ הובא ברמב"ם פי"ג מהל' פה"מ גם לשון הרמב"ם אינו מדויק דכך היה לו לאמר ואף אם זרק ועודן בחוץ יכניסם ויקטירם חייבין עליהם כו' והלא מחוייב להחזירן אם הם פסולים דשריפתן בקודש

לזאת היה פשוט בעיני דהפי' הוא כך דהך אם החזירו (היינו לפני זריקת הדם) מקטיר אותן ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהם כו' והיינו משום דלא נפסל הזבח וכונת הראב"ד בהשגתו דס"ל כהתוס' בדף ס"ו דהברייתא מיירי קודם זריקה, ומ"מ נפסלו האימורין וס"ל דקיי"ל כרבינא בר שילא והגמ' שם דיחויא בעלמא ור"י ורשב"ל לא פליגי רק בבשר והרמב"ם ס"ל דמסקנת הגמ' דלא כרבינא בר שילא ואף האימורין אינן קק"ד עד לאחר זריקה כן היה פשוט בעיני

אך אחר שעוררתי עינתי בזה ומצאתי שפי' בדברי הרמב"ם כפשטות דברי הכ"מ ולדעתי ברור כמ"ש וכ"כ התו"ח וסרה קושיתו על הכ"מ. ובזה יש ליישב קושית הרעק"א בזבחים על הא דאמרינן מאי לאו בהא קמיפלגי כו' בהדרו ועיילינה כ"ע ל"פ כי פליגי בדאיתנהו אבראי אי זריקה מועלת ליוצא כו' מאי ס"ד דהגמ' דילמא איירי ביצא חוץ לחומה יעו"ש ובתפא"י וי"ל דס"ד אף דבשר ק"ק בודאי פסול מ"מ מהני זריקה היינו לאפקועי ממעילה אבל לקדשו בקדושת קק"ד לא מהני זריקת פסול משו"ה קאמר מאי לאו כו' דר"ע ס"ל דלא נפסלו כלל קודם זריקה והגמ' קאמר דאף ר"א ס"ל דלא נפסלו קודם זריקה ובעודן מאבראי דהוי פסולים מ"מ מהני אף להקדיש ופריך הגמרא והא ר"פ הוא דאמר בדאיתנהו מאבראי כו"ע לא פליגי דאף לראב"ש מפסלי אי לא נתקדשו כי פליגי בהדר ועיילינהו דמשמע שאע"פ שכבר נתקדשו מ"מ ל"מ זריקה והוצרכו לחלק בין גופא דזבחא אבל אם נאמר דגם באתנייהו אבראי לא נפסלו האימורין לא יתישב מה דפריך הגמרא משתי הלחם דהא לרבי בודאי מפסלי ולראב"ש לא נתקדשו

מה שהקשה על הרמב"ם פי"ו מהל' פה"מ שדבריו סותרין זא"ז קושיא עצומה היא, ספרי מנ"ח וספרי ק"א אינם ת"י כעת וגם אנכי ראיתי בדברי אחרון אחד בזמננו שחשב לדחות זאת ולפרש דברי הרמב"ם בטבילת אצבע אבל אין הלשון משמע כדבריו. ומ"ש מעכ"ת אם חשב מהזיה להזיה ולחלק בהקטרה מפגלת הקטרה לבד שהרמב"ם פסק דאין הקטרה מפגלת הקטרה לדעתי בזה ליכא ספק כלל ואף מ"ד הקטרה מפגלת דוקא מקומץ ללבונה אבל בקומץ ולבונה גופה מהקטרה להקטרה ליכא למ"ד דאל"כ אמאי לא קאמר הגמ' בכה"ג ויהיה אליבא דכו"ע דבכה"ג הלא גם ר"מ מודה דלא הוה חצי מתיר כלל וכמו דמוכח בהדיא בזבחים ל' ע"א והרי קמיצה כו' והרי קומץ דמנחת חוטא משמע בהדיא דל"ה חצי קומץ אף חצי מתיר ויעוי' בתוס' פסחים ס"ג ע"א בתוס' ובמנחות ט"ז ע"א תוד"ה בין בראשונה ומ"ש התוס' שם וצ"ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום כו' יש לאמר בפשיטות דזהו כונת הגמ' ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא דחשיב בשיעורו ויעוי' פירש"י שם דחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד ויעוי' בזבחים מ"א ע"ב ממאי מדקתני כו' ואחת שלא כתקנה כו' אלא ר"מ ואי טעמא דר"מ משום דמפגלין בחצי מתיר כו' ולפי הנ"ל הלא גם ר"מ מודה ואפ"ל דאי משום הא י"ל דאתיא כר"א ע"ש וביומא ס"א דאמרי ממקום שפסק הוא מתחיל ולדידיה הוי כל מתנה בפ"ע כמו כל הזיה דמקום אחד לרבנן ויעוי' בתוס' זבחים מ"ג ע"א תוד"ה והלבינה כו' ומיהו לחריפי דפומבדיתא משכחת לה בהקטיר שומשום ע"מ להקטיר שומשום למחר דהקטרה מפגלת הקטרה כו'

ולכאורא תמוה וסותר להנ"ל וצ"ל דיהיו דבריהם להס"ד במנחות כנ"ל דאף בכה"ג הוא חצי מתיר אבל למסקנא וכדמוכח סוגית הג' בפסחים ובזבחים כל הזיה בפ"ע לא הוי אפי' חצי מתיר ול"ש בכה"ג הקטרה מפגלת הקטרה גם גוף הדין שכתב דהרמב"ם יסבור דמפנים לפנים יהיה מועיל מחשבה הוא סותר לסוגית הגמ' עד שיהיו מחשבותיו ומעשיו על מזבח החיצון וטבילת אצבע י"ל דהיה צריך להיות בפנים גם הלא לר"י במנחות ד' כמו דמפורש בקרא והביא הדם ואח"כ כתיב וטבל ור"י דמדייק הגמ' ביומא ולקח והביא מוכן הוא מסודר בהרמב"ם לדינא לזאת לדעתי אי אפשר להאמר כלל בישוב הרמב"ם

והיה מקום לאמר בכונת הרמב"ם דאם חשב בחצי מתיר לא הוי רק בפסול מדרבנן כמו דמפורש במנחות י"ד ע"ב אבל בהא דחשיב בדבר הנעשה בפנים הוי פסול מדאורייתא כמו דמפורש בזבחים י"ד ועי' בתוס' שם דקרי לה פיגול והא דכייל הרמב"ם בפ' י"ח כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית כו' י"ל דסמיך על הא שכתב שם בפי"ז בהדיא דאם חשב על דבר הנעשה בפנים לא פיגל אך עדיין הלשון וסתימת הדברים דחוק ויש מקום עוד לאמר דהרמב"ם יפרש הא דאריב"ל מפ' כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו כו' אלא מקיש פר כהן משיח כו' אף פר