הליכות אליהו על השולחן ערוך רד

השמטות שייך לחידושים על הרמב"ם הלכות שכת

עירובין פ' עושין לחי מעצי אשירה ופסקה הר"מ בהל' שבת ולכאורה צ"ע דהלא מבואר בעירובין כ' ע"א לענין עירוב בבה"ק לימא בהא קמיפלגי דמ"ס מצות לאו להנות ניתנה כו' לא דכו"ע מצות לאו להנות ובהא קמיפליגי דמ"ס מערבין לדבר הרשות ומ"ס אין מערבין אלא לדבר מצוה הרי מאן דס"ל מערבין לדבר הרשות אסור לערב באיסור הנאה אף אם מצות לאו להנות ניתנה, א"כ איך רשאי לעשות לחי מעצי אשירה הלא עושין לחי אף לדבר הרשות. גם יש לבאר שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' עירובין שדעתו דאף שיתופי מבואות ועירובי חצירות מערבין באיסורי הנאה דחזי לאחריני, ולפ"ז הלא אינו רשאי לעשות כן רק בע"ת שאין מערבין כ"א לדבר הרשות והרא"ש והטור פליגי בזה באמת על הר"מ וס"ל דבשיתופי מבואות וע"ח אסור לערב באיסורי הנאה וכן כתב הטור לענין עשיית לחי מעצי אשירה ששינה מלשון לכתחילה לדיעבד וכ' לחי שעשאו מעצי אשרה כשר, (וגם דקדוק לשון הגמ' יש ליישב דכונת עושין אינו להעמיד לכתחילה רק כיון דקיי"ל לחי העומד מאיליו כשר יש לפרש הכונה עושין היינו דסומכין עליו בשבת אבל להעמיד לכתחילה לחי מעצי אשרה אסור)

ונראה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפמ"ש הרמב"ן ביבמות פ' מ"ח וכן הרשב"א שם דהקשו למה רשאי לחלוץ באיסורי הנאה הלא כיון דיצא מזה אח"כ הנאת הגוף הוי כמו אם מערבין לדבר הרשות דאסור ערב באיסורי הנאה ותירצו כיון דאינם מעוכבים רק מחמת המצוה, א"כ לא מיקרי הנאה, וצ"ע בקושיתם דהלא גם סעודת אירוסין מיקרי מצוה לגבי עירוב ורשאי לערב משום זה אף באיסורי הנאה, ולכאורה צריך להבין א"כ גם בכל הנאות כן הוא וגם בעירוב הוא מעוכב מחמת מצות העירוב וגם בשחיטה ושארי ענינים וצריך לאמר בכונתם דבשחיטה האיסור משום אמה"ח ואם תמות מחמת נבילה והשחיטה הוי תיקון בפ"ע וכן בעירוב האיסור משום אל יצא או באיסור דרבנן ותחומין הוי רק תיקון אבל ביבמה לשוק היא אסורה מחמת שהיא זקוקה ליבם ליבום או לחליצה ויש להאריך בזה וא"כ מצוה זו מעכבתו לאו הנאת הגוף מיקרי

וא"כ צדקו מאד דברי הרמב"ם דהנה ענין איסור הטלטול במקום שרבים משותפים בו ומחצר לחצר נפקא לן מהא דאמרינן שתיקן שלמה עירובין ופירש"י שאסר לטלטל מרשות לרשות בלא עירובין וכן הוא ברמב"ם ריש הל' עירובין הרי דמשונה מצוה זו דשיתופי מבואות ממצות עירובי תחומין דבע"ת האיסור הוא ליצא מרשות לרשות והעירוב הוא תיקון להאיסור אבל בשיתופי מבואות עיקר התקנה היה לעשות עירוב ומצוה זו מעכבתו מלטלטל א"כ אף דמערבין לדבר הרשות עכ"ז ההנאה הוא מחמת המצוה כי לולי שעכבתו המצוה היה רשאי לטלטל ולא מיקרי הנאה באשר מצות לאו להנות נתנו ושפיר פסק הרמב"ם דאף בשיתופי מבואות וע"ח מערבין באיסורי הנאה וגם חיליה דידיה מדברי הגמ' עושין לחי מעצי אשירה כנ"ל וגם משו"ה מצוה לערב שיתופי מבואות כמבואר בשו"ע סי' שפ"ב ומקורו מדברי הגמ' עירובין אפשר במבואות דדיירי בה רבנן לא לערבי כו' עיי"ש. שייך לדברי הרמב"ם מהלכות כלאים

(עירובין ט"ז ע"א) עין בכל הסוגיא וצ"ע דהשמיט הרמב"ם בהלכות כלאים הך דינא דהיה שם קנים הדוקרנים ועשה להם פאה מלמעלה וצ"ע ומצאתי במה"פ בירושלמי כלאים הנ"ל שהעיר בזה עיי"ש בד"ה היה שם ולעיל בחידושים על הרמב"ם ה' כלאים הארכתי בזה

רמב"ם בסוף הל' כלאים הרואה כלאים על חבירו קופץ עליו אפי' בשוק וקורע כו' ואפי' רבו שלמדו חכמה, י"ל דהנה הקשו התוס' בשבועות למה לא תי' הגמ' על קושית והתעלמת כו' שב ואל תעשה שאני, אך באמת לענין איסור כיון דאם רוצה למחול על כבודו רשאי למה לא יהיה מחויב למחול על כבודו בשלמא גבי מת מצוה כיון דהוי בזיון אחרים אין שייך מחילה ובזה מיושב קושית התוס' שם מעדות דהוי איסורא וכבוד עצמו, אך דא"כ יקשה על פרכת הגמ' בברכות מלאחותו על הא דהמוצא כלאים דהוי כבוד עצמו לכך פי' הרמב"ם פושטו היינו להפשיט לאחר וע"ש דהרמב"ם מסיים שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ולמה נדחית בהשבת אבידה שהוא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב בולאחותו ולא הביא הך דשב וא"ת וי"ל וקשיא ליה בסנהדרין ל"ו ותהא מ"מ דוחה שבת מק"ו ומה עבודה כו' ה"א כבוד הבריות אינו דוחה רק בשב וא"ת ויעו' בתוס' שהקשו לחלק בין קום ועשה אבל תי' אינו עולה יפה לזה

ויעוי' תוס' ברכות דמנזיר ל"ק משום דישנו בשאלה ומטומאה דהוי אשב"כ ויעוי' ברמב"ן בתו"א דהגי' כן בגמ' וקושית הרמב"ן מפרכת הגמ' ממדלגין י"ל ולחלק בין בזיון קטן לבזיון גדול ומדלגין היינו בזיון קטן, וכל קושית הגמ' היינו מפסח ומילה וי"ל דהא בפסח אפשר בפסח שני וי"ל דא"כ הולך לעשות פסח שני מא"ל וא"כ זהו דוקא למ"ד נשים בראשון חובה והרמב"ם לטעמיה דס"ל נשים בראשון רשות ועל קושית התוס' למה לא תי' הגמרא על קושית דוהתעלמת שוא"ת שאני לכאורא צ"ע דהלא כ' התוס' דהוי בזיון קטן דבאיסורא אף בשוא"ת אינו וצ"ל דע"כ פרכת הגמ' ולגמר מינה אינו על בזיון קטן דהא איכא למילף מטומאת קרובים דהוי בזיון קטן ולחומרא מקשינן וע"כ דעיקר הקושיא היא על בזיון גדול. שייך לחידושים על הרמב"ם הלכות נזירות

(שבת ק"ג) לענין פ"ר דלא ניחא ליה נראה הני דפליגי על הערוך מ"מ יסברו דל"ה אלא מדרבנן וכ"ה ברא"ש בהשגתו על הערוך שהביא מהא דר"א דמילה לענין בהרת ואי דאיכא אחר יעוי"ש שכתב הרא"ש דע"כ ל"ק אלא לענין חיוב ופטור אבל איסורי מדרבנן איכא לר"ש, ונראה שכ"ה דעת הרמב"ם שכתב בהל' נזירות פ"ה הלכה י"ד אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה

ולכאורא יפלא כיון דהוה פ"ר אמאי אינו לוקה וע"פ הנ"ל ניחא דהלא כבר כתבו בשם הריב"ש דסורק הוה פ"ר דלא ניחא ליה וא"ש בזה מה דאצטריך הגמ' לאמר להשיר נימין מדולדלות קא מתכון ולכאורה תיפוק ליה משום דהוה פ"ר, אבל י"ל דרוצה למצוא טעם