הליכות אליהו על השולחן ערוך רג

עיין בתוספות לענין שני שורים שהמיתו וצריך עיון לפי מה שפסק הר"מ דאף אם אין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר האיך הדין לענין שני שורים שהמיתו והספק הוא בין אם השני שורים הם של איש אחד או של שני בני אדם ועי' בשבת צ"ג דבזה א"י וזה א"י בודאי האי עביד כל המלאכה והאי עביד כולה ומחמ"ז שיעור אחד לכולן וגם הכא הוי כאילו כ"א הרג כולו ואפ"ל דהאי גם בעליו יומת לא עדיף מאילו הרג הוא עצמו דליכא מיתה בכה"ג א"כ גם הכא כיון דשורו לא הרג כל הנפש ליכא כופר ועי' לעיל דף כ"ו בא שור וקיבל בקרניו ועי' בפיר"ח וברשב"א ולכאורא לפירושם אתיא כס"ד דלרבנן דפליגי על רי"ש בכופר וס"ל ממונא אך לפ"ז צ"ע הלא אין לו דמים, ומ"ש מזורק כלי ובא אחר ושברו במקל, וצ"ל דלמאן דס"ל דמי ניזק הוי כמו שלא במתכון מ"מ משלם כופר, אבל צ"ע לחלק בין למאן דס"ל דמי מזיק, כיון דאף למ"ד דמי ניזק הוי מטעם כפרה, ובאדם עצמו שהרג כה"ג פטור ולא יהיה חמור מעשה שורו ממעשה עצמו, אבל הכא בשני שורים של אדם אחד צ"ע וי"ל לסברת ר"ח כיון דמ"מ דבד"ש בודאי חייב גם על מעשה עצמו ממילא גם על מעשה שורו י"ל דחייב כופר וממילא גם בשני שורים של אדם אחד ואפי' בשל שנים י"ל דחייב כופר שא"כ בשור של שני שותפין י"ל דע"כ לא מיבעיא לו רק למ"ד היכי דאינו חייב השור מיתה פטורים הבעלים מכופר אבל כיון דקיי"ל דאף שאין השור בסקילה בעלים משלמין כופר וממילא גם בשני שורים חייבין כופר ומכש"כ בשור של שני שותפין, דכ"א משלם כופר, ומשו"ה פסק הרמב"ם בסתמא דחייב כ"א כופר ולא מטעם ספיקא

אכן מהא דהשמיט הרמב"ם בדינא דלעיל בא שור וקבלו כו' מוכח דס"ל כפירש"י אבל בהא אפשר דס"ל ג"כ דבכופר לא כתוב כל נפש וגם בשני שורים משלם כופר וכש"כ בשור של שני שותפין ועי' ברמב"ם פ"ד מהלכות רוצח הלכה ו' שמשמע מלשונו שדייק שהכוהו י' ב"א פטורין ממיתת ב"ד, אבל מיתה בי"ש חייבין, ובזה אפשר לקיים דבריו

ובישוב פיר"ח נראה עפמ"ש הגמ' י"ד ע"ב בעי רבא בתר מעיקרא כו' או בתר בסיף מפשיט ליה מדרבה עי' במפרשים שהאריכו בזה ולהמפרשים דהוכחת הגמ' מפטור השני י"ל דס"ל דאם אין הראשון חייב עד שישבר היה להשני להיות חייב אע"פ שסופו להשבר ולפי"ז אף לרבה אין הפטור לשני רק מחמת חיוב הראשון וא"כ בזורק חייב מראש הגג דהראשון בודאי פטור ממיתה ומחיוב ממון אף לרבנן ממילא למאן דס"ל כופרא ממונא יש לחייב השור בבא וקבלו בקרניו אף דאין בו שיווי ממון משום דסופו למיתה מ"מ יש להתעקש בזה ולאמר דכיון דלרבה בתר מעיקרא אזלינן אף דהכא פטור הראשון אינו אלא מצד גזה"כ. עי"ל לקיים פיר"ח אף למסקנת הגמרא דריב"ב ורבנן סברי דכופרא כפרה אך לרמב"ם דסבר פדיון נפשו של מזיק הפי' חיוב מיתה שלו ממילא אינו חייב רק אם הוא הרג חייב מיתה כר"י אבל לרבנן דסברי פדיון נפשו של ניזק י"ל אף דבאמת הוא משום כפרה אם לא היה עליו רק חיוב בי"ש חייב בכופר וממילא אם שני שורים הרגו יש לקיים הדברים דחייבים שניהם בכופר כיון דיש חיוב בי"ש כנ"ל, ויש ללבן הדברים באריכות

(שם) אפטרופסים אינם משלמין כופר לכאורא צ"ע כיון דשומרין משלמין כופר, למה יגרעו אפטרופסין ויש להעיר דהמקבל מקטן אין לו דין שומר והארכתי בזה

יש להסתפק בשומר תם אם יועיל הודאתו של השומר כיון דאינו משתלם רק מגופו של שור דאינו שייך רק להבעלים ויש לומר דתליא במחלוקת ר"י ור' עקיבא דלר"ע לא תועיל הודאתו והיה מיושב בזה מה דהשמיט הרמב"ם בהכיר בו שהוא נגחן תי' הגמ' על הא דמודינא ומפטרינא, ועי' במפרשים שכתבו דמתירו ג"כ בהא דקדים ב"ד ותפסיה דתו ל"מ הודאתו אבל לפי הנ"ל י"ל דבכה"ג ר"ע מודה לר"י והדברים ארוכים, סימן לג

נסתפקתי אם אחד רוצה להציל את חבירו מסכ"נ באופן אשר עליו יש חשש סכנה בזה, דע"פ עיקר הדין פטור הוא מלהצילו אם רשאי לעשות זאת ולהחמיר על עצמו, ואפי' אם נאמר דרשאי עי' בר"ן שבת גבי אלישע בעל כנפים ובנ"י בסנהדרין סוף ב"ס, אבל אם רשאי לעבור שבת במקום פ"נ בזה או עבירה אחרת, וי"ל בזה ע"פ דברי התוס' בע"ז כ"ז דהקשו מהא דעובדי' לוה ברבית מיהורם והרי יהורם ישראל מומר היה ואסור ללות ממנו ברבית ותי' דהתם הוה פק"נ ומצוה, וכבר העירו בזה לדקדק על לשון התוס' דכיון דהוה פק"נ למה להו תו לאמר ומצוה

וי"ל ע"פ דברי הרמב"ם בריש פאה שכתב שם וז"ל וביאור זה ההלכה אצלי כו' כשהאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם כו' או רעבים כו' שהוא חייב להשביעם כו' כשיהי' מה שחסר להם או מה שיצטרך לפדותם פחות מחמישית ממונו כו' אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עליו עון עוד בהמנעו להשלים להם כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש כו' עיי"ש ועי' ברמב"ם הל' מ"ע פ"ז שפדיון שבויים הוה בכלל פ"נ הרי מבואר שאין אדם מחוייב לתת יותר מחומש אף במקום פ"נ

ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם שכ' בפה"מ הנ"ל שאם נתן יותר מחומש קיים מצוה מן המובחר ובהל' ערכין כתב שעובר על דברי חז"ל אם נתן יותר מחומש ולפי הנ"ל יש לאמר דע"כ לא קאמר בפה"מ אלא במקום מצות פ"ש ובהל' עירכין קאמר בשאר צדקות ויש להאריך הרבה בזה אבל לדעת הרמב"ם יש מקום לאמר דלא היה מחויב עובדיה ללות ולפרנס בני הנביאים מצד מצוה פק"נ, וא"כ כיון דאינו מחוייב אפ"ל דאסור ללות ברבית אבל באמת התם היה גם מצוה רבה דשעת הגזירה היתה שלא להחיותם ובשעת הגזירה הוה מ"ע דק"ה ובמקום עשה הרי מבואר דמחוייב אף ללות וכיון דהיה החיוב עליו מצד העשה ללות וא"כ מצד פק"נ היה רשאי אף ללות בריבית ושפיר דייקו התוס' לאמר דהיה בזה פק"נ וגם מצוה דאלו משום מצוה לחוד לא היה רשאי ללות ברבית, דאורייתא וגם משום פק"נ כיון דאינו מחייב י"ל דאינו רשאי להחמיר על עצמו ולעבור על איסור דאורייתא.