הליכות אליהו על השולחן ערוך ר

בהג"ה דהמציל מן הדליקה הוי כהפקר ומדמה לשבר החבית אף שמשמע מסתימות הפוסקים דלא קיי"ל כהירושלמי דבדורס על חבית מלא שמן ושברו שיהיה על השמן דין צרורות מ"מ מדמים להדדי אע"כ דבמסכסכת איירי שהיה יכול להציל. ומ"ש הקצות ממרבה אש דפטור לדעתי לק"מ דכיון שבאש הראשין היה ג"כ נידון א"כ לא עביד מידי ול"ד לאם זרק הראשון חץ וזרק השני ג"כ חץ והחילוק פשוט דהכא ליכא אש שלו כלל ועי' דף י' ע"ב בתוס' ובזורק חץ הלא איכא חץ שלו ותליא אם הוה ההפקר כגון אם אינו יכול להציל, והא דלא מפטר גם בזורק כלי מטעם הפקר כבר האריכו בזה דבאמת אין ההוכחה מהא דהשני פטור רק מזה שהראשון חייב והדברים ארוכים ובמק"א כתבתי מזה. ועי' במהרמ"ש על התוס' דף י"ז שכתב ראי משום דהלכתא גמירי לה דלמא בזורק כלי נמי משום דהלכתא גמירי לה ותמוהים דבריו דהלא הכא בצרורות גמירי לן הלכתא אבל באדם הלא ל"ש צרורות באדם ואין לנו מעצמינו לחדש הלכתא וגם הלא באשו חייב נ"ש אף שכחו הוא וצע"ג. וראיתי בגליון קצה"ח של אמו"ר הרה"ג זצ"ל שנרשם בצדו עי' מהרמ"ש על התוס' שם וצ"ע ואולי כיון למ"ש

(שם ו' ע"ב) רש"י ד"ה שור רעהו כו' ולהכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש דאי שדה חרם לכהנים הוי וכהדיוט דמי. צ"ע דהא קידם שניתן לכהנים מועלין בו ול"ה כשדה הדיוט דהא הוו ממון שאין לו תובעין ויעוי' בערכין כ"ז אם נותנין לאנשי משמר

שם ברש"י ושדה הקדש נמי כו' ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות כו' לכאורא הלא בכל מזיק הקדש אין מעילה אך החילוק פשוט בין דבר שיש בו מעילה אך לא עשה באופן שיש בו מעילה אך בדבר שאין בו מעילה כלל י"ל דאין בו גזל הקדש ויעוי' בתוס' בכמה מקומות דאיסורא מיהא איכא משמע דאיכא איסור גזל, וגם צ"ע דהלא הבהמה כיון שתלשה הרי הוי תלוש וצ"ל דא"כ יהיה נוגע זה באיבעיא דפי פרה כחצר הניזק דמיא ויעוי' בתוס' לקמן דף כ"ג ע"ב והכא לא שייך חיוב אלקיחה דהא אין מועלין במחובר אך הלא אפשיטא דכחצר הניזק דמיא גם לפי שיטת רש"י הוי הפשיטות מכל אכילת פירות ומ"ש הקדש הלא הוה ג"כ לחיובי משום שן דהוי כתלוש בעת אכילה ובאדם אם אוכל מן המחובר וי"ל משום דבטלה דעתו אצל כ"א כמו דאמרינן במנחות ע' עיי"ש

שם בתוד"ה שור רעהו כו' גמירי מאדם ובור דפטירי בהו פה"מ ואף לפי מה שנסתפק הפ"י לקמן נ"ג דבפה"מ לא פטור אלא מיתה אבל לא אם הוזק מ"מ כיון דאשכחן דצד הקדש קילא שוב יוכל למעט מקראי דקרן ואדם למעט הקדש לגמרי מניזקין, ובגוף סברת הפנ"י יש להעיר דפשטות הגמ' משמע דפה"מ נתמעט לגמרי, ולכאורא יש להביא ראיה דבנזקין חייב מהא דרצו התוס' דף י' ד"ה שהשור כו' לומר דגם אדם י"ל דנתמעט מוהמת יהיה לו כמו שכתבו בסוף דבריהם ולמאי דפירש לעיל דאצטריך לעבד הקנוי כו' משמע דלפ"ז י"ל דב"ח נתמעט באמת מוהמת יהיה לו והלא בלא"ה א"א לאמר כלל דיתמעט אדם מוהמת יהיה לו דא"כ לפטור נמי על נזקי אדם בבור כמו דפה"מ שנתמעטו מוהמת יהיה לו אם נאמר דנתמעטו לגמרי, ולפי הנ"ל י"ל דיסברו התוס' דפה"מ כיון דנתמעטו מוהמת יהיה לו למיתה שוב ילפינן מקרן ואדם והדרינן לדינא דמוקדשין דפטורי לגמרי א"נ דבבע"ח קרינן והמת יהיה לו גם בנזקין דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ומטעם זה ילפינן שבח נבילה מוהמת יהיה לו אף אם רק הוזק ואף דדרשינן דף ג' ע"א מוהמת יהיה לו דאיירי בבור מיתה היינו דפשטות הלשון בבור שיש בו כדי להמית אבל בבור זה גם אם הוזק איירי ועיין בש"מ ומפרשים והא דלא נתמעט אדם מניזקין היינו די"ל דמש"ה לא איירי רק בשור משום דסתם בור י' ממית הנופל בו אבל בודאי גם אם נמעטו מוהמת יהיה לו לא איירי באדם רק במיתה ממש משא"כ בשור, אף דמצד הסברא יש לחלק מצד קרנא דתורא דמחמ"ז אם הופחתה בחייה הפחת למזיק משא"כ בנבילה וכיון שאינן דומין זל"ז לא נילף כלל אע"כ דגם זה קרי והמת יהיה לו וגם קטלה פלגא בכלל משא"כ אדם דל"ש לאמר כן שוב אף אם נמעטו מוהמת יהיה לו לא נמעט אלא מיתה גם י"ל דכיון דבבור איירי א"כ גם אם לא מת רק הוזק שוב ל"ש והמת יהיה לו דהא הויא נפילה קרינן ביה ולא לכלביך ולא נוכל לאמר מלתא דפסיקא והמת יהיה לו ובגוף ספקת הפנ"י נאריך בזה ואי"ה במק"א וכאן לא באתי רק להעיר

וראיתי בקה"י פסחים ו' שהקשה על מ"ש התוס' דמזיק הקדש פטור מקרן מג"מ ערוכה פסחים כ"ו וכל היכא דמעל המסיק והתניא ואפר הקדש לעולם אסור כו' דילמא דלא הסיק אדם להנאתו יעוי"ש שכתב דרק פטור מקרבן מעילה וחומש אבל יצא לחולין וחייב מה"ת לשלם הקרן. ובאמת לא מכרעא כלל דקושית הגמ' היתה מהא דאמרינן לעולם אסור והיה ס"ד דהאי לעולם כולל כל האפר שבעולם ולא משכחת כלל אפר הקדש מותר ותירץ בשנפלה דליקה מאליה והאי מעולם אינו מסמן המין רק הזמן וממילא גם מזיק הוה כמו מאיליה והאיך תפול דליקה מאיליה אם לא ע"י איזה מקרה מיד האדם ואף אם נאמר דבא למעט אם נתחייב אדם וי"ל דאם בכה"ג דנתחייב איזה אדם א"כ כשישלם בעד העצים דאף להתוס' צריך לשלם מיהת מדרבנן כמו שכתבו בב"מ דף צ"ט יעוי"ש ממילא יצא האפר לחולין ושוב לא שייך האי לעולם דהלא ע"כ יצא לחולין כשישלם דבסתמא משמע דגם בעצים שעדיין לא נתקדשו בב"ש ועי' מנחות ק"א דהא דעצים אינם נפדין משום דלא שכיחי ולא שייך אחר שריפה

ובזה י"ל מה שיש להתעורר על עיקר קושית הגמרא בעת ההסקה לא נפקי לחולין ע"י מעילה כמו כל דבר דאין להם פדיון אך דקושית הגמ' היתה בעת הבישול וא"כ ליתיה לקושית הקה"י דאם נתכון להזיק לא יצא לחולין בעת שהתחיל להבעיר והדברים פשוטים. ומה שהקשה ממטמא ומדמע ומנסך כבר נתעורר הריטב"א בחידושיו לגיטין וגם אנכי הארכתי במק"א ואכמ"ל והא דפריך משומרין י"ל דסד"א כיון דקבל עליו שמירה הוי כמו שכיר להקדש דמקבל עליו חיוב הקדש הלא בודאי חייב וקושית התוס' משטרות י"ל ופשוט לחלק ומשו"ה השמיענו דהקדש נתמעט מדין שמירה ול"ה כאילו קבל עליו ועי' בב"מ ק"ח דבש"ח חייב וא"ל דמיעטיה קרא הו"א גם בדלא אתיקר

(דף ט') תוד"ה וטרף כו' וא"ת והא כ"א חייב לפרוע כו' וא"י ליטול חלק האחד כו' י"ל בפשיטות דלא היה חובו רק כנגד שדה שיעור ט' קבין דבודאי א"י לאמר שיטול חצי שדה אצל זה וחצי שדה אצל זה, ובזה היה מיושב ג"כ קושית התוס' בד"ה ורב אמר כו' וא"ת מ"מ יתן מעות כו' דשומא הדרינן כו' די"ל דבחצי שיעור שדה בודאי לא שייך סברא דשומא הדרא ויניח לו שיעור חצי שדה וגם אם אמרינן שומא הדרא אם אינו מחזיר לו אלא שיעור חצי הטירפא דמשמע מהתוס' דמהני דאל"ה לא הקשו כלום ג"כ צ"ע שלא הוזכר