הליכות אליהו על השולחן ערוך קצט

מהני משו"ה י"ל דחזרה דבהמה הוי חזרה אף דלא חזר בו מאדם

(ע"ב) אבל במחוברת אימא כולה מועדת הלשון תמוה דמשמע דהיה ספק א"כ ממילא היו מחייבין מספיקא ויעוי' ברשב"א שהעיר בזה אבל תי' תמוה שכ' דספק איסורא לחומרא ואנן קיי"ל בכל דוכתא דגם בניזקין כל ספק פטור וכמדומה שהעיר בזה החת"ס. וי"ל דלענין עיקר החיוב דתם שאני דהא דתם פטור היינו משום דסתם שורים בחזקת שימור ואין עליו חיוב שמירה אבל אם היינו אומרים אימא מועד הוא מתחילה ולאו בחזקת שימור קאי והיה ספק איסורא לחומרא דבודאי אסור לאדם לגרום נזק בממון חבירו ויותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק וכיון דהיה עליו חיוב שמירה ממילא היה מחויב לשלם. וי"ל עוד דנ"מ לענין כופר דהא כופרא כפרה והוי ספק איסורא אבל צ"ע דא"כ היו עדים מעידים על נגיחה שניה ושלשית עדות שא"א יכול להזימה גם צ"ע לפמ"ש התוס' לקמן דאף אם היה דרכו להזיק ח"מ משלם מגופו א"כ הביאו לב"ד ויש לחלק גם צ"ע לענין תשלומי כופר אם חייב מספיקא

(שם דף ד' ע"א) תוד"ה לאו אע"ג כו' עבד ואמה גופיה נילף בק"ו כו' כיון דידע רישא כו' מסתמא ידע סיפא כו' וי"ל כו' נמצא שכונתן גורם הפטור כו' ורב אשי פי' דאפילו באין כונתם להזיק איכא טעמא רבא יעו"ש ויעוי' במפרשים שנדחקו בכונתם. ונראה בפשיטות דבס"ד ס"ל דכונתו להזיק מיקרי אם כונתו לעשות מעשה ההיזק וא"כ אם יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו הוי כונתו להזיק וזה גורם הפטור שאין חייבין על נזק עבד ואמה אף אם הזיקו שלא במתכון נמצא דכונתו גורם הפטור ורב אשי פירש דאפילו באין כונתו להזיק איכא טעמא רבא דהלא העבד אם יקניטנו רבו לא תהיה כונתו להזיק להניזק או דבר הניזק רק להזיק לרבו ולמען לעשות נחת רוח לכעסו וליצרו והוי כמו שן דאף דמתכון לאכול מ"מ מיקרי שלא במתכון דאין כונתו להזיק רק להנאתו כן גבי עבד ואמה דאף באין מתכון להניזק מ"מ איכא טעמא רבא לפטור ומה שמתכון להזיק לרבו לא מיקרי מתכון להזיק כלל והוי דומיא דשן כנ"ל

ודו"ק

(שם) תוד"ה כראי אדם כו' ותנא דבי חזקיה דפוטר היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה כו' והיינו ממון אחר כמ"ש התוס' בדף כ"ו וצ"ע לר"י בנו של ריב"ב דס"ל כופר דמי מזיק ולא ממעטינן מעליו רק דמי מזיק מנ"ל דלא משלם דמי ניזק דלאו היינו ממון אחר ועי' בתוס' כתובות ל"ח שכתבו דתנא דפליג על תנא דבי חזקיה הוא ר"י בנו של ריב"ב וי"ל דלטעמיה אזיל אך עי' לקמן דף כ"ד דגם ר"א ס"ל כריב"ש ריב"ב דכופר דמי מזיק וצ"ל דמאן דס"ל דמי מזיק דריש הך דולא תקחו כופר כר"י ב"ש ריב"ב ועי' בתוס' כתובות שם ל"ז ע"ב ד"ה מתות קלות ס"ל דתליא זב"ז ולפ"ז צ"ל דגם ר"ת ב"ע דס"ל היוצא להרג נערך דס"ל ג"כ כופר דמי מזיק עיי"ש ל"ד ע"ב ועי' לקמן דף כ"ב לענין דמי עבד ובדף מ"ג ע"ב דאף דמים לא משלם ואפ"ל דכיון דהתשלומין להרב הוי כמו ממון אחר וצ"ע הך כללא דהתוס' לאו כללא הוא ואף אותו ממון פטור משום דק"ל ב"מ

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ומנסך וליכא למימר כשעירב לתוכו א"נ דהא יכול למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו וכבר ידוע מה שהקשו המפרשים וי"ל דיי"נ אינו אסור אלא במינו וידוע דר"ח ס"ל דמין במינו לא מיקרי אלא אם המבטל אפשר להיות כבטל או לבטל להיות כמבטל ויעוי' במנחות כ"ב ובבכורות כ"ג ויעוי' שתוס' שם ובחולין ק' שכתבו דנבילה אפשר להיות כמבטל אבל במשקין ל"ש זאת דלכי מסרחי פקע שם משקה מינה א"כ ביי"נ ל"ש מין במינו כיון דא"א להיות בטל כמבטל ולפ"ז היה ליי"נ להיות בטל ברוב דלענין טע"כ הלא אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא

(שם דף ו') תוד"ה תאמר כו' שור יוכיח וא"ת למ"ד שור לרגלו כו' אלא ברשות הניזק ושם אין לו רשות וי"ל כגון שהלך ברה"ר והתיז והזיק ברה"י עיי"ש ובאמת עדיין אינו מספיק דהלא אינו אלא ח"נ ועי' ברא"ש שכתב כגון ע"י עץ ארוך שדרסה ברה"ר ושבר ברה"י ומה שהתוס' מאנו בזה נ"ל דתוס' והרא"ש לשיטתם אזלי דלקמן דף י"ט גבי איבעיא דהתיז ברה"ר והזיק ברה"י כו' והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א"ל הדרי בי ויש להסביר מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ע"פ מ"ש התוס' לעיל י"ז ע"ב דיה זרק כלי כו' דבזורק אבן על כלי לא אזלינן בתר מעיקרא ובזורק כלי אזלינן בתר מעיקרא ועפ"ז ההסבר פשוט דבתחלה קס"ד דכיון דהוה תולדה דרגל אזלינן בתר תחילת הנזק שהיה ברה"ר ואח"כ מסיק דל"ד לרגל דהתם נעשה הנזק ברה"ר אבל הכא אף דהתיזה ברה"ר אבל כיון דההיזק נעשה ברה"י בתר בסוף אזלינן ומשו"ה חייב וא"כ דוקא התיזה ברה"ר והזיק ברה"י חייב כיון דבזה אזלינן בתר בסוף אבל בעץ ארוך דבעת הדריסה נעשה ההיזק הוי כמו בפר מעיקרא והוי כמו שההיזק נעשה ברה"ר והדין נותן שיהיה פטור בכה"ג אבל הרא"ש לטעמיה אזיל שהקשה בפ' כיצד על הך סברא דאמאי חייב בהתיזה כו' כיון דאמרינן לעיל בתר מעיקרא אזלינן הוי כמו הזיקה ברה"ר ותי' דגזה"כ דאזלינן במקום שנעשה ההיזק וכיון דהוה גזה"כ ה"ה בעץ ארוך פטור ומשו"ה כתב הרא"ש לאוקמי בעץ ארוך

וראיתי בקצה"ח סי' ש"צ שהעיר על דברי הרא"ש אלו שבפ' כיצד שהמה נגד דברי התוס' דף י"ז ומה שהעיר שם על דברי התוס' שכ' דאם גם בזורק אבן אזלינן בתר מעיקרא לא משכחת צרורות כו' דדילמא הכי גמירי הלכתא כיון דלא נגמר ההיזק רק ע"י כחו אינו משלם אלא ח"נ יעוי"ש וא"כ לפ"ז גם בהפילה כלי למקום אחר ונשבר אינו משלם אלא ח"נ ולא יהיה ג"כ אלא צרורות והלא איפכא שמעינן לקמן דף י"ג ויעוי' ברש"י ותוס' לקמן שם ולעיל י"ג דאם בעל הבור פטור שור משלם הכל ול"ה כצרורות גם עי' לקמן דף מ"ה דאם הפיל הכותל על האדם הוה צרורות ובשור שדחף את האדם לבור משלם כופר יעוי' לקמן דף י"ג שם ועי' בדף י"ח ע"ב דגם בקרן איכא דין צרורות וע"כ צריך לחלק כסברת התוס' בין עושה מעשה בגוף הכלי ובין זורק ד"א

ומה שהקשה הקצות ממסכסכת כל הבירה כיון דתכף שהדליקה במקום אחד סופו להשרף כולו אמאי חייב אח"כ במסכסכת כיון דבלא"ה עומד לשרוף נ"ל דלק"מ דבודאי איירי דאם לא סכסכה לא היה דולק כל הבירה או שהיה יכול להציל ויעוי' לקמן דף קט"ז ד"ה אדעתא דארי' כו' ל"ד להא דאמרי בא"מ המציל מן הארי כו' והלא בלא"ה ל"ד דהתם איירי שכבר היה ביד הארי וביד הגייס והכא היה עוד הארי מנגדו והוי כזורק חץ אע"כ דדעת התוס' דלענין הפקר אין נ"מ בין אם נעשה מעשה בגוף הדבר או לא רק אם יכול להציל וכן מוכח מהא דפריך הגמ' בדף קט"ו על הא דראה שהן משתברות כו' מהא דראה אנס בא כנגדו יעוי"ש ולכאורא הא התם נמי ל"ד משום דרק המזיק בא כנגדו והוי כזורק אבן (ובמק"א כתבתי לתרץ ע"פ הירושלמי ואכ"מ) אע"כ דלענין הפקר אין נ"מ רק אם יכול להציל ויעוי' בסי' רס"ד סעי' ה'