הליכות אליהו על השולחן ערוך קצז

לזאת נראה לי בכוונת התוס' דלכאורא קשה מ"ש מכך דאמרינן ב"מ כ"ד המציל מן הארי ומן הדוב ומן הברדלס הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם הרי דסתם אף דלא הוי רק כמו זרק חץ על הכלי עכ"ז הוי הפקר ואם קדם זכה האיך נוכל לחייב המשבר, וא"ל דהתם איירי דכבר הוא בידי הארי והרוב דאם נאמר כן לק"מ קושית התוס' ב"ק קט"ז על הא דאמרינן אדעתא דארי אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה מ"ש מהא דהמציל מן הארי ותי' התוס' דהכא היה הארי רגיל לשמור ולא הוי ברי היזיקא הלא בפשיטות לק"מ דהכא עדיין לא היה ביד הארי, אע"כ דלא נחתי התוס' לחלק כנ"ל ואף אם לא באו ליד הארי כל הקודם זכה אם הארי עומד הכן לטרוף טרף, וא"כ קשה ג"כ גבי זרק חץ על הכלי אמאי לא אמרינן דסתמו אפקורי מפקר ליה ואף דהוה יאוש שלא מדעת עכ"ז הא קיי"ל היכא דאבודה ממנו ומכל אדם הוה יאוש אף של"מ כדמבואר בב"מ כ"ב עיי"ש

והיה אפשר לאמר דהתוס' איירי היכא דיכול להציל אף אחרי שזרק החץ ואף באינו יכול להציל רק ע"י הדחק, ובכה"ג לא הוה יאוש, אבל עדיין אינו מיושב: מדלא חילקו התוס' ועוד אכתי צ"ע אמאי יתחייב הזורק חץ על כלי כיון דבהא ודאי לא אזלינן בתר מעיקרא לסברת התוס' ובשעה שזרק הלא נתייאש בעל הכלי והוה הפקר ואח"כ שנשתבר אמאי חייב הלא של הפקר נשתבר, ואף דחייב על שעה ראשונה מדלא חילקו התוס' לאמר דהיכא דא"י להציל יהיה חייב הזורק חץ, גם לפי ראות התוס' מצרורות ג"כ משמע דאף היכא דא"י להציל לא אזלינן בתר מעיקרא כמו בצרורות דא"י חייב כ"א חצי נזק אף בגוונא דא"י להציל תיכף בשעה שיצא הצרור מתחת רגלי הבהמה, ועי' ב"ק י"ח גבי ברוח שבכנפיהם וגבי תרנגולים שחטטו בחבל הדלי, ובירושלמי פ' כצד הרגל

ונ"ל לאמר דלא שייך יאוש רק היכא דאין לפנינו מי שיתחייב לשלם הדמים אבל היכא דהמזיק לפנינו והוא יתחייב לשלם המעות עבור החפץ אינו שייך לאמר דמתייאש כמו הכא שהזורק חץ לפנינו ואם יהיה נשבר יתחייב הזורק לשלם תמורתו לא מיקרי יאוש, ועפ"ז מיושב נמי מה שלכאורה קשה גבי מנסך יינו של חבירו שכ' התוס' בגיטין דף נ"ג בתירוצם האחרון בתוד"ה מנסך שמשו"ה פטור לשמואל ול"א מדאגביה קניה כיון דעל שעת ניסוך לא נוכל לחייבו הוה כמו שנסכו אחר דיוכל לאמר לו הרי שלך לפניך (היינו למ"ד היזק ניכר לאו שמיה היזק ואף שכ' התוס' דעשו רבנן שיתחייב כמו בהיזק ניכר היינו שעשו בכל היזק שא"נ על עשיית ההיזק כמו בהיזק ניכר אבל לא עשו אותו שיהיה כמו היזק ניכר לענין הרי שלך לפניך כגון שנעשה ממילא כמו דמפורש בגמ' גיטין ובב"ק ואס"ד היזק שא"נ שמיה היזק אמאי אומר לו הרי שלך לפניך הרי דלמ"ד ה"נ לאו שמיה היזק אף דרבנן חייבו על המעשה בידים אבל לא על היזק דממילא וא"כ הכא דעל המעשה אשר בידים לא נוכל לחייבו מטעם קלב"מ, גם על ההגבהה דמתחילה לא נוכל לחייבו כמו שאם עשה אחר היה יכול לאמר לו הש"ל וזה פשוט רק באשר הרב הנ"ל נתקשה בזה כתבתי זאת להוציא מהמתעקשים)

והנה בב"ק דף ס"ו אמרינן איתיביה ר"י לרבה הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כו' ואס"ד יאוש קנה כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי ליה א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, ולכאורה קשה ה"נ אמאי יכול לאמר לו הש"ל כיון דקודם נסוך ודאי מייאש ולאח"כ שלו קא מנסך, והכא אינו שייך זה אינו רוצה לקנות דהלא נימא ליה בניסוך אבל לפי הנ"ל י"ל דהכא אינו שייך יאוש כיון דהלה הגביה ורוצה לנסך ואם הלה מתייאש יתחייב זה לשלם אין כאן יאוש אבל בב"ק גבי הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כבר נתחייב הגזלן באחריות מקודם הפסח מתייאש הנגזל מהחמץ ותשלומין לא נתחייב הגזלן אף למ"ד יאוש קנה מחמת המעשה שקודם זמן איסורא רק על הגזילה שמכבר משו"ה הוה יאוש מעליא

אך בלא"ה י"ל הכא בגיטין דשמואל יסבור יאוש ל"ק, ואדרבה י"ל דבזה יפלגו רב ושמואל דרב לטעמיה דס"ל ב"ק ס"ז יאוש קנה וא"כ שפיר י"ל מדאגבה קניה אבל לשמואל יסבור יאוש ל"ק אך דעדיין יש להקשות מאי מקשה הגמ' חולין מ"א אס"ד א"א דשא"ש מהמטמא ומדמע ומנסך כו' הלא אף אם נאמר יאוש ל"ק עכ"ז יצאה מרשות הלה והוה הפקר ול"ש א"א דשא"ש אבל י"ל ע"פ מ"ש לחלק בין יאוש להפקר דביאוש קודם שיזכה אחר לא יצאה מרשותו ול"ה הפקר וגבי הפקר יצאה מרשותו קודם שיזכה בה אחר ושפיר פריך הגמ' למ"ד יאוש ל"ק גם י"ל דהכא למ"ד יאוש ל"ק הוה כמו יאוש דבאיסורא אתא לידיה דלא יצאה מרשות הנגזל כלל

ומרוחנא בזה ליישב קושית התוס' על רש"י חולין מ"ד ע"א תוד"ה היתה רבוצה דפירש"י דוקא רבוצה לאפוקי אם היתה עומדת ורבצה דכשהגביה ורבצה נעשית שלו ואין נראה לר"י דכי הגביה נמי לא חשוב שלו אם אא"א דשא"ש ולקמן נמי דאמר ר"נ אא"א דשא"ש ופריך ממנסך ומאי קושיא הלא מכי אגביה קנו כדאמרינן בהנזקין אלא ודאי בהא לא חשוב שלו ולא קנו אלא להתחייב באונסין וכבר דברו רבים בזה. ולפי הנ"ל י"ל דלא מקשי אלא לר"י דס"ל ב"ק ס"ח יאוש ל"ק אבל לר"ה דהוא תלמידיה דרב וס"ל יאוש קונה וא"כ אם היתה עומדת והגביה ורבצה ואח"כ נתייאש הויא שלו כנ"ל אך באמת כ"ז אינו דאם (אין אדם אוסר דשא"ש א"כ לא נתייאש כלל קודם זמן איסורא כיון דלא יאסר כלל אם לא נתייאש

אך יש ליישב קושית התוס' באופן אחר ע"פ מה שאמרתי ליישב הקושיא שמקשים בב"ק ע"א ע"ב מאי מקשה הגמ' על זה מכי שחיט בה פורתא אסרה, דלמא ס' ר"מ כמ"ד אא"א דשא"ש ולא נאסר כלל, ומה שתי' כיון דע"כ רבנן סברי א"א דשא"ש דאל"כ אמאי פטרי משום שחיטה שאינה ראויה כיון דלא נאסר כלל דעדיין אינו מעלה תרופה לשיטת הרא"ה בר"ן חולין דאף אי אין אדם אוסר דשא"ש עכ"ז באכילה מיתסר עיי"ש א"כ שפיר הוה לרבנן שחיטה שאינה ראויה גם י"ל דציוה לו הגנב לשחוט לע"ז ואף דהוא של הבעלים עכ"ז אחר ששחט בו הוה שינוי וקנה אבל על ר"מ שפיר ניחא ול"ק קושית הגמ' מכי שחיט בה פורתא דכ"ז שלא שחט כ"א פורתא ולא הוה שינוי אכתי לא נאסר וגם אין לאמר דמוכח דס"ל לר"מ אין אדם אוסר דשא"ש מהמסכך גפנו דר"י ור"ש אומרים א"א אוסר דשא"ש ועי' בתוס' יבמות פ"ג ע"ב תוד"ה א"א אדשא"ש שכ' דר"י ור"ש סברי דאין אדם אוסר דשא"ש היכא דתלוי במחשבה כמו המסכך וכגון משתחוה, וא"כ משמע דר"מ דפליג על ר"ש ס"ל דאדם אוסר דשא"ש ושפיר מקשה הגמ' מכי שחט פורתא אסרה ואידך כו'

אבל עיין בירושלמי פ"ז דכלאים דמפרש טעמא דת"ק דהיינו ר"מ משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ ועיין