הליכות אליהו על השולחן ערוך קצו

דאמר רבא בגזל ג' אגודות כו' אמאי לא מייתי ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה כו' וי"ל כו' דהתם שם איתיה לגזילה בעין הויא בת השבה כו' הרי דעיקר הטעם הוא כנ"ל משום דבשעת הגזילה נתחייב בדמיה אם אינו מחזיר הגזילה בעין ולא שייך זאת אם גם בשעת הגזילה אינו שו"פ וזה פשוט מאד

ובדבר עיקר הספק של הקצות אם אינו מחזיר לו נ"ל דתליא באשלי רברבי דהנה התוס' ב"ק י"א ד"ה אין שמין כתבו דגנב וגזלן שאני דצריך להחזיר הגזילה או דמיה ויעוי' ברא"ש שביאר יותר וכתב דצריך להחזיר לו גוף הכלי כדכתיב חיים שנים ישלם או דמיהן דמה לי הן כו' כיון שיכול לקנות בהם כעין שגזל יעוי"ש ולפ"ז אם הכלי הוא פחות משו"פ פשוט דצריך להחזיר לו כלי דוקא ולא דמיה כיון דהמעות הוא פחות משו"פ ולאו בר השבה הוא א"כ אף דהמעות א"י לתבוע כיון דהוא פחות משו"פ אבל הלא עיקר התביעה היא הכלי אשר אף פחות משו"פ נזקקין לה כן הוא פשוט לדעת הרא"ש והתוס' בב"ק אבל התוס' בב"מ צ"ז כתבו בשם רשב"ם דהא דאמרינן חייב כו' היינו דוקא דפחת נבילה לאו דניזק הוא בגנב וגזלן אבל התשלומין הוא אפילו בסובין ולפי שיטה זו נראה דבכלי שהוא פחות משו"פ אם אינה בעין א"צ להחזיר הכלי דהלא אין עליו חיוב אלא מדמי הכלי ובהדמים אין בה שו"פ ואינה ניתנה ליתבע בדיינים, ויעוי' בחו"מ סי' שס"ד סעי' ה' ובש"ך שם

(ב"מ מ"ה ע"א) תוד"ה אין לי כו' גגו כו' כגון שהכישה כו' ולכאורא תמוה דהלא הוי משיכה וקונה אף בגזילה כמו לעיל כ"ו ע"ב וי"ל דס"ל להתוס' דבעינן הכשה ברשות שהמשיכה קונה דהיינו בסימטא וכדומה, וכן דייקי לשון התוס' שהכישה במקל מחצירו של בעה"ב ונכנסה כו' וזהו ברור כונתם ומה דחיאנו התוס' כמ"ש רש"י בב"מ י' נ"ו גיטין ע"ז שנכנסה מעצמה וגגו כו' ונעל בפניה דלדעתם אין זה גניבה רק גזילה שנמנע מלהשיב ובזה יש ליישב הא דהשמיטה הברייתא דגגו חצירו וקרפיפו גבי גנב וי"ל דהוא תי' הברייתא דס"ל דמשיכה אינו קונה בכל הבהמות כמו גמל וחמור עי' ב"מ ט' והרמב"ם לשיטתו דמשיכה קונה בכל הבהמות, ולפ"ז לא ס"ל כהתוס' וגם אם הכישה ברשות שאין המשיכה קונה והלכה מחמת לרש"י המשיכה קונה סגי בהכי ועי' בל"מ פ"ב מהל' גניבה בדעת הרמב"ם דקרא לה והיא באה ל"מ בגניבה ואינו מוכרח. סימן

כט

(גיטין ל"ח) ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא כו' עי' פירש"י כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתיאש הימנו כו' וצ"ע הלא קיי"ל יאוש אינו קונה בגזלן וכן ס"ל לרבא גופיה ב"ק ס"ז והאיך קונה העכו"ם, וי"ל דרש"י ס"ל דהא דיאוש אינו קונה בגזלן הוא רק משום השבה דבגזילה איכא מצות השבה ובעכו"ם דליכא מצות השבה ממילא יאוש קונה ויעוי' בעירובין ס"ב ברש"י ובתוס' שם וכונת רש"י שם דבפחות משו"פ כיון דישראל לא קפדי ממילא הוה כיאוש והא דדייק הגמ' בע"ז דאם אינו קונה משיכה בנכרי למה חייב מיתה י"ל דבכל גזילה חייב משום דהוציא ממון מרשות בעלים דהא כל גזילה יצאה מרשות בעלים, ויעוי' סנהדרין ע"ב ע"א והדברים ארוכים, אבל בפחות משו"פ אין שייך זאת משו"ה אין לחייבו להא"י רק אם נכנסה לרשותו וקנאה, ומשני הגמ' משום דצעריה, ומאי לא ניתן להשבון לאו משום דקנו הא"י רק דמצות השבה לית ביה, וממילא בפחות משו"פ א"צ כלל להחזיר אף דלא קניה אבל בשו"פ כיון דהוי של ישראל יוחזר אפילו שאין כאן מצות השבה אבל בכל שעה הוא גוזלו וכ"ז לשיטת רש"י אבל באמת יש כאן שיטה אחרת ואיירי בשבאי דמחמת מלחמה נגעו בה, ודרך מלחמה הוי קנין לא"י ול"ה גזילה כלל בדיניהם כיון דדרך העולם הוא וכן נהוג בדיניהם ולעת הפנאי אאריך בזה. סימן ל

שאלני ח' אחד בב"ק פ"ו חרשו נותן לו דמי כולו אם הפי' שאינו שומע ואינו מדבר כמו הפי' חרש בכל מקום או אינו שומע לבד, ורצה להביא ראיה מדברי התוס' שהקשו מהא דעירוכין חרש יש לו דמים והתם הלא הוי חרש סתמא שאינו שומע ואינו מדבר

ואנכי השבתי לו דפשוט הפירוש חרשו שאינו שומע לבד וראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' חובל ומזיק שכתב הכהו כנגד אזנו וחרשו נותן לו דמי כולו ופשוט דממכה שכנגד אזנו לא ניטל ממנו רק חוש השמע, ועוד מפורש יותר לעיל מזה בהל' ז' שכתב הך דינא דהכהו כנגד אזנו וחרשו שמפרש אח"כ כיצד כו' וכתב אח"כ בהל' ח' אמר הלה שחירשו פלוני כו' בודקין אותו הרבה שיודע שאינו שומע, עיי"ש ומוכח בהדיא שהפי' הוא אינו שומע לבד וכן מפורש בש"מ שמפרש דהך חירשו קאי על למעלה מזה היינו שאם קטע ידו כו' ואח"כ קטע רגלו כו' ואם אח"כ חרשו דהיינו שאינו שומע אינו ראוי כלל למלאכה עיי"ש ודוחק לחלק דלהאי פירושא הוי אינו שומע לבד אבל להמפרשים דחירש לאדם שלם שאני, וראיתי בנוב"י אה"ע סי' נ"ג שכתב בהדיא דהך חירשו נותן לו דמי כולו איירי שאינו שומע לבד והביא ראיה מזה דבאשה הוי זה מום גדול ובמק"א הארכתי בדברי הנוב"י ואכ"מ אבל גוף הדבר פשוט הוא ולא כתבתי רק להוציא מלבו של אותו חכם. סימן לא

מדי עבר דרך פה חכם אחד העיר להקשות על התוס' ב"ק י"ז ע"ב שכ' לחלק בין זורק כלי דבתר מעיקרא אזלינן ובין זורק חץ על הכלי דחייב המשבר דלא אזלינן בתר מעיקרא כה"ג, והקשה מב"ק קט"ו ע"ב מאי מקשה הגמ' על הא דראה משוברות אם אמר הרי הן מעשר ל"א כלום, מ"ש דראה גייס בא כנגדו אם אמר הרי מעשר מחולל על מעות אלו דבריו קיימין, הרי ראה משתברות משמע דהוא כמתני' היינו שנשתברה החבית והיין עומד להשפך והוא דומה לזורק כלי ובגייס בא כנגדו הוי כזורק חץ על הכלי

והשבתי לו חדא דהרי הן משתברות משמע בכל גווני אך דאכתי הא מצי הגמ' לשנויי דאיירי דכבר התחיל הכלי להתבקע, אבל הראיתי לו דברי הירושלמי פ' כיצד ר' ירמיה בעי דרסה על כלי מלא שמן ונשבר הכלי ונשפך השמן על כלי משלמת נ"ש ועל השמן חצי נזק, הרי מפורש לשיטת הירושלמי דהשמן מקרי צרורות וא"כ לשיטת התוס' דדייקי דאם זורק אבן על הכלי בתר מעיקרא אזלינן האיך משכחת לה צרורות דמשלמת ח"נ, וא"כ גם גבי שמן אם הוי צרורות אף דהכלי משתבר לגבי השמן הוי כזורק אבן על הכלי ושפיר פריך הגמרא מראה גייס בא כנגדו דהיינו הך אך אכתי צ"ע בסוגית הגמרא דידן גם הפוסקים סתמו ולא הביאו הך דינא דהירושלמי לחייב על השמן מחמת צרורות.