הליכות אליהו על השולחן ערוך קצג

דאיך כתב זה בפשיטות דאין זה אלא לשיטת רש"י והרמב"ם דס"ל דאיירי בגדר בין שדות רבינא וחנניא אבל הלא התוס' ב"ק כ' כתבו דאיירי בגדר מבחוץ לא יקנה הכותל וכ"כ הרמב"ן ושאר מפרשים ויש להאריך בכ"ז

מה שהעירו מהר"ן ר"פ ש"ה וכ"כ הרמב"ם וזהו שיטת רב האי ויש להבין בזה דברי התוס' שבועות מ"א שהביאו ראיה דהלכה כמר בר רב אשי דמהפכינן שבועה דאורייתא מהא דא"ל אשתבע לי דלא פרעתיך וכתבו אם נאמר דהתם יכול להפך אין ראיה יעוי' בהגרע"א שעמד בכונת דבריהם אבל באמת הכונה פשוטה

ויש להעיר עוד מהא דמבואר בסי' י"ד והוא מהרמב"ם בהל' סנהדרין פ' כ"ד בטענות לב"ד הגדול והוא שיש להתובע עדים וראיה וכ"כ הרמ"א לדידן להוציא לבית הועד, וכ"כ החת"ס באו"ח סי' ר"ד באו"ח לענין להוציא בני א"י לחו"ל למידן דינא יעו"ש אבל בנ"ד דאיכא כתב השתוות דהתחייבו שני הצדדים לירד לדון רק דהספק הוא איפא מקום הדין אינו שייך זה. אבל בירור וגמר הדין בזה יהיה בעת שיהיה פסק על מקום הד"ת. בע"ה החלט דעתי בקצרה

אחר שביררנו למעלה הד"ת בנידון דידן הוא בין נשיאי כוללי קאו"ו ובין הנשיא מדרוהביטש וגדולי הרבנים וגבאי הכולל ועניים ות"ח היושבים בא"י בכולל דרוהביטש, ועניי ות"ח היושבים בא"י מבני כוללי קאו"ו אם כי הדבר נוגע להם אבל מצד שלא זכו עוד בהמעות ולא היה מד עתה מערופיא שלהם אף אם זוכים וצודקים נשיאי כוללם בטענותיהם נגד כולל דרוהביטש התביעה על הנשיא מדרוהביטש מובן כי לא על עצמו הוא רק כאשר הוא נשיא הכולל ומנהיגם הוא הראש להשיב על טענת התובעים ולראות ולהשגיח שלא יקולקל להצדקה השייכת לכולל אם יהיה הסכסוך במקומו ולא יענו לד"ת להתובעים

מקום הד"ת כיון שהסכסוך הוא על המעות שיהיו מקובצים במדינה זו גם התובעים המה כאן והנתבעים אם כי גם היושבים בא"י מיקרי נתבעים עכ"ז הלא עיקר התביעה היא על הנשיא והגבאים וגדולי הרבנים שבמדינה שהמה בעלי הממון והסכסוך הוא על המעות הנמצאים במדינה זו גם לפי הגמר מכתב השתוות צריך להיות בוררים משני הצדדים ממדינה זו וגם שליש מכריע מליטא גם נתחדש ענין הפושקעס אשר קודם שנתברר הדין טוענים שהמה רשאים לקבוע ואין אנחנו אדונים בדבר הזה להגיד עם מי הצדק עכ"ז הכל הוא שייך למדינה זו נמצא כל הדין הוא על המעות שנמצאות במדינה זו. לזאת צריך שיהיה הד"ת פה במדינה זו

וכאשר כי הד"ת דורש דמים רבים גם ע"פ הגמר לא יהיה הד"ת במקום הנשיא ורוצים להוציא מחוץ לגבולו כמו שמבואר בכתב השתוות שמונח אצל הרב הצדיק מטשארטקוב וע"פ המבואר בסי' י"ד והוא מהרמב"ם אם רוצים להוציא מחוץ למדינה שצריך להוציא הוצאות צריך מתחילה לברר הטענות ובעיקר התביעה של כוללי אק"ו לא נתברר לע"ע הטענות לזאת דעתי שמחויבים נשיאי כוללי אק"ו להשליש כפי ערך ההוצאה היתירה שיהיה על הד"ת בעצם הדבר שצריך להיות ג"כ בבוררים ושליש מכריע, שהוא עולה לדעתי משלשה עד ארבעה אלפים ריינש, והסך הזה יהיה מושלש ת"י הרב הצדיק מטשארטקוב, והדיינים עם השליש המכריע אם אחר שמוע טענות מורשי כוללי אק"ו יראו כי אין ממש ולא היה צריך ע"ז להיות ד"ת כלל יתנו לכולל דרוהביטש הסך המושלש עבור שגרמו להם הוצאות חנם. זמן הד"ת הוחלט משני הצדדים על ר"ח חשון

יחיד שמרשה חברו יכול לבטל שליחותו אבל אם הוא שותף א"י לבטל ע"כ צ"ל כן לפי' הרי"ף הא דקאמר למאי נ"מ למתפס פלגא, וכן פי' הרא"ש הובא בב"י סי' קכ"ב כו' וגבי שותפין בידיעה בעלמא סגי דהא אם שותפו בגרירא כו' ומכש"כ אם עשה שליח בעדם דהא אמרינן התם הקנה לו פלגא כו' אע"כ הואיל והקנה לו פלגא כו' וא"ת התם תובעים והכא נתבעים ויעוי' בחו"מ קע"ו בהג"ה סעי' כ"ה כ"ו הלא כתבו אם לא צוהו הרי דאם צוהו אין יכול לחזור בו ויעוי' בריש סי' קכ"ג בשם רמב"ח ויעוי' בכה"ג ס"ס קכ"ו בשם גידולי תרומה שלשון הרא"ש והטור אפי' בנתבעים וכ"ה מדויק לשון הטור לפיכך אם השותף שדן יצא חייב השותף השני צריך לקבל דינו כו' והוא מלשין רש"י על הא דאמר ר"ה הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד ופירש"י ויצא השותף חייב לא מצי שותף חבירו כו' וע"כ צ"ל דבנתבעים קא מיירי דבתובעים לא שייך הא לישנא מצי למימר לאו בע"ד דידי את דבתובע הוא לשון מחילה ועוד מדהביא ראיה ממתניתין והראשונה נשבעת כו' והתם נתבעים המה שהראשונה רוצה לתבוע כתובתה והשניה אינה מניחה עד שתשבע ועוד מוכח מדברי הרמב"ם שכ' בהל' שבועות עד שיכפרו וישבע אחר תביעת השליח כו'. סימן כז בענין קלב"מ

סנהדרין ע"ב מסתברא מילתיה דרב בששיבר עיין בתוס' שכ' דאפי' שיבר פטור אפי' לרבא ולכאורא הדבר תמוה ויעוי' במאור שכתב ג"כ כדברי התוס' אך הטעם שלו תמוה כמו שתמה הרמב"ן במלחמות יעוי"ש, וי"ל עפמ"ש במק"א להסתפק אם נתיאשו הבעלים מחפץ ובא אחר ושברו אם חייב או לא, א"כ הכא כיון דקיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים הוא ומ"ע דוהשיב אין כאן כיון דא"א לחייבו על שעת גניבה דהא קים ליה בדרבה מיניה ומה שמחזיק אח"כ החפץ לא הוה גנב על החפץ כיון שלא גנבו מבית בעלים וגם מצד שמירה אין כאן כמ"ש במק"א ואף די"ל דל"מ יאוש שיהיה הגנב יכול לקנות דמ"מ באיסורא אתא לידיה מ"מ אם שיבר י"ל דפטור ובמק"א הארכתי בזה לבאר אם בחפץ מיואש המזיק חייב

ועי"ל בכונת התוס' ע"פ מה דאפשר להסביר טעמא דרב דס"ל בדמים קנינהו די"ל דהגזלן קונה הגזילה רק דמ"ע דוהשיב את הגזילה מעכב עליו מלקנות והדברים ארוכים (והארכתי בזה במק"א) א"כ הכא דאין מ"ע דוהשיב את הגזילה משום דקלב"מ ממילא קנה הגזילה ופטור מלהשיב ובזה מדויק לישנא דרבא מסתברא מלתא דרב בששיבר והאלקים אמר רב אפי' איתא בעיניה דלכאורא אינו מדויק דאם בשיבר קא מסתברא מלתא דרב הלא בלא"ה פטור בשיבר ועי' בתוס' אבל לפי הנ"ל יש לאמר דהיינו מסתברא מלתא דרב דאף דל"ק החפץ מ"מ נפיק מרשותא דבעלים לענין זה דאם שיברו פטור דבלא מלתא דרב י"ל כיון דלא נתחייב באחריות א"כ ל"ה קנין כלל ואינו דומה לגזל ולא נתייאשו הבעלים הוי כמו שאינו