הליכות אליהו על השולחן ערוך קצב

יחוו גם דעתם אבל אין להמקבלים מכולל דרוהביטש עסק עמהם כי המה אינם עושים דבר רק צועקים ללחם

ד) טענת קי"ל אנחנו לא באנו לדון ע"ז בטענת קי"ל כיון ששואלים מאתנו דעתנו ע"פ ד"ת ואנחנו איננו פוסקים רק מגידים דעתנו ע"פ ד"ת וגם הלא נתחדשו טענות הפושקעס

ה) הבירור יכול להיות בא"י כבר נדבר מזה ולא יצטרכו לדון עם המקבלים בפ"ע כי בכתב השתוות נאמר בפירוש כי גם צריך להיות כו"ה מהמקבלים ויהיה הדין פעם אחת ולא שניה

ו) טעם שבני חו"ל ובני א"י שמדיינים זע"ז צריך להיות בא"י הוא פלפול נעים ומתוק אבל לדינא יש תשובה ואין ראיה כאשר הרב בעצמו יודע ויעוי' בת' רדב"ז שהביא הפ"ת דהיבמה הולכת אחר היבם אף לחו"ל וצ"ע בגוף הדבר

ז) מש"כ בשם הרב מבוטשאטש בכתב שביאר טעמי כותב להיפוך רק שאינו תובע מהעבר כ"א על להבא

ח) כבר הגדתי דעתי ע"ז וגם ביום אתמול נגמר הדבר שאין בירור הטענות מעכב

ט) תשובתי על דברי הרב דבראדי כבר דברנו מזה

י) לענין טענת קים לי לענין היתר הפושקעס ל"ש לאמר קי"ל כיון שאין הד"ת בפה על עצם הדבר גם בסעי' י"א וי"ב אין אנו דנים כאן להיתר או לאיסור רק על מקום הד"ת

הדיינים שיפסקו עצם הדבר המה יחושו לנפשם לפסוק דבר הנוגע לכל הכוללים ולכל הישיבה של א"י

מבואר בסי' ד' דיחיד המדיין עם רבים צריך להניח משכון כיון דדבר של ציבור לא חמימא כו' אם לא ישליש משכון ולא יהיה הדבר נוגע ליחיד יתמשך הדבר ודבר של ציבור כיון שאין הדבר נוגע לכל אחד רק לכלל העיר והוא מהגמ' דנ"מ בין אילן הקרוב לעיר יקוץ ואח"כ נותן דמים והאילן הסמוך לבור הדין יתן דמים ואח"כ יקוץ, ולפ"ז רבים עם רבים ג"כ לדעתי צריך לעקל ובנ"ד א"צ לעקל דכבר השלישו בטוחות אבל ע"פ עיקר הדין היה לו להיות מעוקל וכ"כ הג' חת"ס או"ח סי' כ"ד רק שם כתב אחרי שיבורר טענותיהם וכאן הלא טוענים שאין הדבר מבורר אבל א"צ לכל זה

במחלוקת הש"ך עם הב"ש בריש סי' י"א אם יכול הנתבע לאמר לא ארד לדין עד שתאמר לי על מה שתרצה לדון עמי שהב"ש כתב דאינו מחוייב התובע להגיד והש"ך כתב דמחוייב להגיד כי הנתבע יכול לאמר אם אדע תביעותיך אתן לך בלא דינא ודיינא, והאחרונים נחלקו ג"כ בזה. מתחלה צריך לברר אש לכאורא יקשה מאד דברי הג' ר"ש בח' זכרון יוסף שכ' עמ"ש הש"י דכן עמא דבר להזמין לדין בלא הגדת הטענות וכן משמע ב"ב מ"ח וכתב ע"ז הג' ר"ש דמתחילה מזמין אותו סתם ואם משיב רצוני לידע על מה הוא בא שומעין לו ולכאורא הוא היפך הגמ' מזמינין לו ע"פ אתתא וכ"ה בשו"ע אף אם לא יבא השליח לב"ד אמרינן חזקת שליח כו' הלא אפשר השיב כי ירצה לידע הטענות אע"כ צ"ל דלב"ד מחוייב לבא ולהגיד כי ירצה לשמוע מה הוא תובע ממנו אבל אם לא בא כלל לב"ד כתבינן עליו פתיחא

וע"ד אם מחויב להגיד פרטי הטענות פשטות לשון הש"ך משמע דאינו צריך רק להגיד מה הוא תובע מאתו וכן משמע לשון הח"צ בסי' קס"ט שכ' שצריך להודיע על מה הוא תובע אותו ועוד כיון שהש"ך והח"צ כתבו לדחות ראית הב"ש הא דאמרינן עביד אינש דלא מגלי טענתיה. וכ' הש"ך וביתר ביאור הח"צ דבודאי קודם שיבררו שניהם טענותיהם יוכל לשנות מפטור לחובה ומחובה לפטור ויכול לאמר לא רציתי להגיד לך טענותי שמא מתוכם הלמוד לשקר וכיון שבבירור טרם שהגיד טענותיו לפני התובע יכול לשנות א"כ מה בצע שנחייבו להציג טענותיו כיון שאח"כ יכול לשנות ולהפך אותם ועוד האיך יכול לסדר טענותיו לפני הדיין הלא אסור לשמוע טענות בע"ד אחד בלא חבירו ושמע בין אחיכם כתיב

ויש פוסקים שרוצים לפוסלו לדון וא"ל דבדיין שאינו עתיד לדון דהלא כתב מהרי"ק דדיין שאינו רוצה לדון א"י להזמינו וגם מסידור לשון הגמ' אחר טענותיהם אומרים לו יש לך ראיה ויש לך עדים משמע כנ"ל, גם אינם יכולים הדיינים להגיד לו כי טענותיך אינם מספיקות ע"פ דין כמ"ש הפוסקים שא"י להשיב לצד אחד אפי' לחייבו שמא ילמוד טענות אחרות או טצדקי דאפשר ליה למיעבד שלא ע"פ דין

ע"ד אם צריכים אנחנו לסלק עצמינו מחמת שרואים מקצת הדיינים שבעלילה באים עליהם באמת לא נקרא זה דין מרומה דאם אנחנו רואים שמשתדלים למצוא עדי שקר ואם משום שאפשר שרוצה להשתדל עמו כדי לפשר עמו, אין אנחנו אדונים בדבר כי זה מוטל רק על דיין שיושב ודן כדי להוציא הדין לאמתו אבל כיון שאין אנחנו באים רק להגיד המקום לדון הלא גם בדין מרומה נאמר וידון מי שלבו שלם בדבר ופי' מהרל"ח הא דאמר והדברים מסורים ללב כלומר אין לבזות ולפגוע כבוד אחד מן הדיינים לא מי שנסתלק ולא מי שרוצה לדון כו' ועוד דכיון שיש לפנינו שלשה רבנים גדולים שאומרים שיש מקום לתביעת התובע הרי ברור דיכולים אנחנו לדון איפא יהיה מקום המשפט ועוד הלא כמה רבנים מדיינים זע"ז זה ערך שלש שנים איפא יהיה מקום המשפט ועל זה אכפלו כל הני שנים עד שבאו לברור דיינים ע"ז אנחנו נגיד כאן אין מקום לדון כלל, ואם יאמרו שע"פ טענות מורשי התובע באנו לידי מדה זו הלא לא באו המורשים להגיד כל פרטי תביעתם ועביד אינש דלא מגלי טענתיה כיון דלאו ב"ד אנחנו על גוף התביעה

מה שנתעורר על הא דמבואר בסוף סי' י"ז בהג"ה רמ"א דאין לפסוק יותר ממה שטוען התובע כו' כבר האריכו בזה הש"ך והסמ"ע דהסמ"ע כתב דאין זה אלא בשיודע הדיין שהתובע יודע שמגיע לו יותר ואינו תובע רק פחות והש"ך ס"ל דאף מסתמא תולין דמחל המותר, ולא תלינן בסתמא דאינו יודע הדין והקצות וכן בשם התומים דריב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דמחילה בטעות שלא בהלואה הוי מחילה והנתיבות כתב דשא"ה דיש כאן תביעה מכירה דאם ישלם כל חלקו יהיה לו קנין בהגדר וכיון דאינו תובעו רק דמי קנים אינו רוצה למכור לו מחצית הבנין יעו"ש וצ"ע מה טענת מחילה יש כאן הלא מבואר במהרי"ט חו"מ באחד שאמר לחבירו פנה לי הדירה ששכרת ממני וכן בבעה"ב שאמר לפועל, כ"ז שלא נתרצה השני יכול לחזור בו דלא מסתברא שיהיה השני ידו על העליונה א"כ גם כאן כ"ז שלא נתרצה השני הלא ל"ה מחילה

ויש לחלק רק להנתיבות קשה כיון דיש כאן הברירה ביד הנתבע או לקנות מחצית הכותל ל"ה מחילה אבל כ"ז בטענת התובע אבל בתשובת הנתבע דא"ש כאן מחילה ורק באומר לפני ב"ד נאמן עלי אבא כו' והרי מבואר שם דבאומר לו דור בחיי ראשך או שאר טענות דכ"ז שעומדין לפני ב"ד יכול לחזור בו וצ"ע בדברי הנתיבות