הליכות אליהו על השולחן ערוך קפז

לעניים אלא בעניים מבוררים אבל מהרמב"ם נראה שמפרש מותר עניים היינו שאינם מבוררים וקמ"ל המשנה דאף בשאינה מבוררים זוכה הגבאי בשביל עניים דעלמא שא"י לשנותם למצוה אחרת

וכן יש להוכיח מסנהדרין מ"ח מותר מתים כו' כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים כו' הרי דמפורש בגמ' דהך מותר מחים היינו מתים ובא ומלמד גם על כל הא דחשוב בדיקתא דידה מותר עניים ג"כ בעניים סתם ולפ"ז גם באינם מבוררים זוכה הגבאי בשבילם דידו כיד עניים אפי' באינם מבוררים וכן כ' מהר"מ בת' מיימוני דמעות מעשר שנהגו לתתם לעניים אינו יכול לשנותן למצוה אחרת שכבר זכו בהם עניים ע"י מנהג ותנן בפ"ק דשקלים מותר עניים לעניים כו' הרי מוכח ג"כ דגבאי יכול לזכות גם לעניים שאינם מבוררים אבל האיר לעינינו בזה שכתב שהוא מטעם מנהג הרי מה דפשוט ליה להנתיבות כמה ראשונים ס"ל כן להדיא

גם יש להביא ראיה לכאורא מב"ק ל"ז דארי"ו ואע"כ דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן כו' ויש לדחות דרי"ו היה גבאי על עניי דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו כמו דאמרינן ס"פ החובל ויעוי' בקידושין כו' לענין שדה לאחד ומטלטלין לאחר לענין מעשר עני שאני ר"ע דיד עניים הוא ופי' רש"י דהוה גבאי ומעשר עני הלא לא קייצי דר"ג הקנה כל מעשר עני בין המתחלק בגורן בין המתחלק בתוך הבית ואפ"ה קרי ליה יד עניים והא דלא איצטריך לטעמא דיד עניים אלא משום דלא להוי קרקע לאחד ומטלטלין לאחר אבל בל"ז אפי' בלא יד עניים זכה לעניים. מזה יש להביא ראיה דכל שמוסר לאחד לחלק לעניים הרי הוא כגבאי וכבר נחלקו בזה הפוסקים והדברים ארוכים, ויעוי' ברש"י שפי' לשמור ולא לחלק כיון דא"ל חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד יאמר לאו לדידך יהיבנא כו' הרי דפירש אם הפקיד לו ע"מ לחלק ולפ"ז צ"ל גבי ההוא ארנקא דכיון דרי"ו היה פטור גם הנפקד מאתו פטור וכ"כ הריטב"א פ' המפקיד גבי ההוא אפטרופא דגם אחר פטור אף אם הגבאי יכול לתובעו וי"ל בזה דיהיה תלוי אם טובת הנאה ממון או אינה ממון דלהגבאי או להבעלים יש לו בזה טוה"נ ואכמ"ל

ובהא דקיץ להו פירש"י סוף החובל דהיינו קיץ להו ממון כך וכך לשבוע משמע דאם לא הוה קיץ להו לא זכו ביה העניים ולא הוי כמו יש להו בעלים מיוחדים וכן כתב הה"מ בשיטת הרמב"ם פ"ה מהלכות שאלה בכונת הרמב"ם אבל אם היה לעניים אלו כו' והרי הוא קצוץ להם דבעינן תרתי לעניים ידועים ויהיה כ"א ידוע יעו"ש וכ"כ הטור חו"מ סי' ש"א בד"א במקום שאין לעניים כ"א קצבתו ידועה אבל אם יש לכ"א קצבתו ידועה הו"ל כאילו הפקיד כ"א שלו כו' ובכ"מ העיר על דברי הה"מ שאין ראיה דהרמב"ם ס"ל כרש"י דבעי שיהיה קיץ להו לכל שבוע יעו"ש ובב"י הביא סתם דברי הה"מ ופירש"י שהטור קאי בשיטתייהו ובשו"ע סתם הדברים וכ"כ מהרי"ק בשורש ה' דעניים עדיין לא זכו בהו מכיון דיכולים להרבות לזה ולמעט לזה או שלא לזה כל עיקר דעת המתנדבים היה שלא יזכו בהם העניים עד שיבאו לידם יעו"ש

הרי שיטת רש"י והרמב"ם והטור והה"מ ומהרי"ק ס"ל דכל שאין לעניים קצבה ידועה לכל שבת ויש ביד הגבאי להרבות ולהמעיט לא זכו העניים בהמעות ואם יש גבאי להרמב"ם והרבה ראשונים דזוכה לעניים אף אם אינם מבוררים ומי שאינו גזבר רק לצדקה זו תליא באשלי רברבי האחרונים ז"ל כמ"ש למעלה ויעוי' ברמב"ן במלחמות ריש דו"ה שכתב וז"ל ולא תטעה במה שכתב ר"ח ז"ל כו' מאחר שקנו עניים במעמ"ש אי אתה רשאי אפי' לשנותה שהרי הוא ביד המחזיק שהוא גבאי בסלע זה ודחיק ליה להאי פירושא מדל"ק הדרי בי כו' ואלת"ה האיך אפ"ל דכשבאת ליד גבאי דמי ואינו רשאי לשנותה וכי מפני שקנה רי"ו לעניים הוה כמי שבאת לידו הרי אקדיש סלע שברשותו שקנה רי"ו והעניים ויכול לשנותה אלא ודאי הא דלא מצי לשנותה מפני שהיא ברשות אחרים ביד התובע כו' ולא הוצרך רי"ו למעמ"ש אלא כדי שיקנו העניים

ולפי דברי הרמב"ן לא ק"מ קושית הש"ך בסי' רנ"ח ס"ק י"ח על הא שכתב המחבר דינא דרי"ו זכה בו הגבאי מדין מע"ש כו' וא"י לחזור בו והקשה הש"ך א"כ מאי הקשו התוס' והרי"ף למה ליה לרי"ו לאמר אנן יד עניים אנן תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי דאל"ה היה יכול להתיר יעו"ש ולפמ"ש הרמב"ן לק"מ דאם היינו אומרין אמירתו לגבוה כו' כיון שהיה ביד התובע היה נעשה גזבר וא"י להתיר אבל לפ"ז צ"ע על המחבר דכיון דהכא איירי בהיה לו חוב ביד פלוני למה כתב ג"כ דאסור לשנותו דוקא אם אמר במע"ש בפני הגבאי כו' הלא הלוה נעשה גזבר אבל ג"ז מיושב כיון דל"ה ברשותו ל"ה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כ"ז לענין דהוה כבא ליד גבאי דא"י לשנותו אבל אם זכו בו עניים דא"י לשנות הגזבר לצדקה אחרת י"ל דהוא דוקא בגזבר קבוע. היוצא מהנ"ל דגזבר הוי יד עניים וזוכה לעניים אפי' אינם מבוררין ובפרט לפמ"ש מהר"מ שהבאנו למעלה דהוא מצד מנהג בודאי זוכה אף לשאינו מבורר ואף בעתיד לגבות ולא בא לידו דהכל אדעתיה נותנים

ולפ"ז נבא לנידון דידן עניים כולל אק"ו לא הוי בע"ד כלל דלא זכו בהמעות מעולם גם אם יזכו בדין לטול חלק איזו שיהיה אינו מבורר למי יגיע חלק מהמעות האלו כי הלא אפי' המעות שיש להם מכבר אין החלוקה חלק כחלק ובודאי אינו מבורר למי מגיע ההכנסה שתהיה אבל האמרכלים והגזברים שהם יד עניים וכמו זטו"ה כמו שנבאר להלן בודאי המה בע"ד לטעון בהגבוי ובמה שעתיד לגבות ועניי כולל דרוהביטש אפי' אם נאמר דלא זכו עדיין בהמעות וגם נאמר דבהכסף שתובעים כולל אק"ו הוי עניי כולל דרוהביטש כמו אינם מבוררים כיון דהחלוקה אינה שוה לכל ביד האמרכלים להרבות או להמעיט ומהסך הקצוב לכל הלא לא יופחת אבל אף אם יהיבנא להו כל המגרעות דהוי עדיין שאינו ברשותם וגם אינם מבוררים אבל הלא כסף הכולל הוא מערופיא שלהם שזה הוא כל מקור חיותם וגם יהיב סיאריה וכל הנוגע בכסף הנוגע כאילו נוגע בנפשם בודאי הוו בע"ד משא"כ עניי כולל אק"ו כיון שעד עתה לא נהנו מקופת כולל דרוהביטש לא הוי מערופיא שלהם לזאת המה לאו בע"ד בתביעה זו רק האמרכלים שהמה אפטרופסים של כלל העניים המה יכולים לתבוע הזכות שיש להם ע"פ ד"ת, והנשיא מדרוהביטש בודאי הוא בראש וראשון לכל דבר הנוגע לכולל שלו כי הוא כאפטרופוס כמ"ש המהרי"ט והנוב"י ועוד עדיף מזה כמ"ש מהרי"ק בשורש ה' וז"ל ואף אם ימצא איזה פוסק שחולק אפ"ל דגזברים הללו מודה שכחם ככח בני העיר כנ"ל אבל שבבני עיר אחרת שולחים מעות לצדקה לגבאי עיר אחרת כו' וממנים גבאים על אותם מעות ודאי מסתלקים מאותם מעות מכל וכל ונותנים כח לאותם גבאים שהרי אינם יכולים לפקח בהם כו' ויש להם כח כמו בני העיר בצדקת עירם ואפ"ל דאפי' יותר מבני העיר

ויעוי' ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ה' בהג"ה הוי חייב עצמו בקנס לצדקה כו' ויכול הגבאי לתבעו מיקרי ממון