הליכות אליהו על השולחן ערוך קפה

מירושלמי פ' הפועלים שם ע"ד דר' יוחנן בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה ממק"א צריך להתנות ולומר לה ע"מ דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן ועי' בפ"מ ונראה דס"ל הירושלמי דר"י בן מתיא ורשב"ג בהלך לשכור פועלים ממק"א ומנהג אותה העיר משונה צריך לתן כמנהג המקום ששכר שם הפועלים משו"ה לדידיה צריך להתנות שמא מנהג מקומם משונה ורשב"ג ס"ל הכל כמנהג המדינה שעושים שם ולפ"ז שציר קאמר הירושלמי ע"ד דר"י בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה כו' וזהו מפורש כהרשב"א ולפי הנ"ל יסכימו שני הדינים כאחד דכמו ששם הולכין ארי המקום שעושין שם המלאכה ולא אחרי מקום ששכר שם הפועלים כן הכא הולכין אחרי מקום שידורו שם ולא אחרי מקום שנשא

ולפ"ז יהיה הדין פשוט דאם אחד ממק"א עשה עם אחד ממק"א הולכין אחרי מנהג המקום שעשה שם המלאכה. אך העומד לנגדי הא דמבואר בתשובת הריב"ש סי' תמ"ה וז"ל אבל לא שנלך אחר מקום שבא הפועל משם כך ומ"ש בירושלמי בני טבריא כו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיוכל הפועל לאמר על מנהג מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר ע"ד מנהגי הפועלים מהמקום שנשכר שם הוא עושה וכ"ש בנדון זה שבא לקבוע דירתו במקום שנשכר כו' הרי דדעת הריב"ש הוא דלא כמ"ש למעלה רק דלעולם הולכין אחרי מקום ששוכר שש הפועלים (ויעוי' שם בריב"ש דגרסתו בירושלמי הוא דלא כגרסתנו רק כן הוא הגי' בני מעון שבאו לשכור מטבריא נשכרים כטבריא אבל אדם מטבריא כו' וכ"ה בחידושי הר"ן לב"מ שהביא הירושלמי הנ"ל וזה לשונו בני טבריא לא משכימין כו' בני טבריא שעלו לשכור מבית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריא בני בית מעון שעלו לשכור מבני טבריא נשכרים כבני טבריא אבל אדם שעלה מטבריא לשכור פועלים מבית מעון יכול מימר הן סלקית במחשבתיכון כו' משמע ג"כ דדעתו בירושלמי כדעת הריב"ש וגרסתו)

(ולפ"ז הפשט ברמ"א בפשוטו דלעולם הולכין אחרי המקום ששכרו שם הפועלים אפילו עושים המלאכה במק"א אין הולכין אחר המקום שעושים שם המלאכה אבל לפ"ז לא יתיישב לשון הירושלמי אבל אדם שעלה מטבריא כו' דיכול תימר כו' דלמה לי הטעם הזה הלא אף אם עלה מבית מעון כו', ג"כ הולכין אחר מקום ששכר שם הפועלים וגי' הר"ן יש ליישב ולהסב הכונה כמו שכתבתי לפי נוסח גרסתנו אבל דברי הריב"ש צ"ע, גם יקשה מהא דתשובות הרשב"א שכתבתי למעלה וי"ל דגם הריב"ש יודה לזה רק כונתו דכל הטעם דהולכין אחר מנהג המקום שנשכרין שם משום דעל הפועל להתנות משו"ה בני מעון שהלכו לשכור מטבריא נשכרים כבני טבריא משום דיכול לאמר ע"ד מנהג מקומי השכרתי ואיני יודע ממנהג מקומך ולא היה לו להתנות אבל בלא טעם זה על הפועל להתנות לשנות ממנהג המקום שנשכרים שמה ויתיישב הלשון של הירושלמי ועוד צ"ע בזה לעת הפנאי

ועוד יש לאמר הטעם דהולכין אחר המקום שעושים שם המלאכה עפמ"ש מכבר בישוב הא דאמרינן בב"מ קי"א אמר לשלוחו לשכור לו פועלים אינו עובר בעה"ב על בל תלין וכבר נתקשו בזה למה לא אמרינן שלוחו ש"א כמותו ולפום רהיטא י"ל בפשיטות דכיון דקיי"ל דאם שכר פועלים כ"ז שלא התחילו במלאכה שניהם יכולין לחזור בהם משו"ה ל"ש שליחות דמילי כי האי לא ממסרו לשליח דדוקא מילי אשר הוא גמר המעשה כמו בהקדש או בנדרים כאשר קהו בזה אקהייתא אבל מילי כה"ג לא ממסרו ומשו"ה אינו עובר בעה"ב על בל תלין כיון דל"ה שלוחו כמותו הוי כמו עושים המלאכה בעצמם דאינם עוברים על בל תלין

ולפ"ז יצא הדין דאם כשבאו הפועלים הראה להם הבעה"ב את המלאכה וצוה להם לעשות ע"ז קצבת השילוח הוי כמו שכרם הוא בעצמו דעובר על בל תלין אבל לפ"ז אינו מתחייב כלל השוכר בשכירות הפועלים טרם יתחילו במלאכתן משו"ה אין הולכין בזה רק אחרי המקום ששם עושים המלאכה ולא אחרי המקום ששכרם הוא והא דגבי כתובה הולכין אחרי המקום שדרים שמה משום דחיוב כתובה הוא אחר מיתה והא דכתבו האחרונים דאם מת במקום הנשואין צ"ע וביאור ואכמ"ל)

והנה לפי המתבאר למעלה בנ"ד שהמוכר ממקום אחד והלוקח ממק"א הולכין אחר המקום שנגמר שם המקח ויעוי' בתשובת דברי ריבות סי' ת"א ובצ"צ סי' ל"א לענין מכס שכיון שאחריותו של המוכר לא מיקרי עדיין גמר המקח ועי' ברשב"ם ב"ב דף מ"ד ובתוס' שם והדברים ארוכים ועי' בב"מ בתוס' ס"ד ע"ב דבמכר לו חטין סתם לא קנה גוף החטים א"כ ה"נ הלא לא נגמר המקח עד שיעמידו היי"ש לק"צ, אך עכ"ז לדעתי לא תליא הדבר לענין שילום סרסרות רק אחר גמר המקח ובמקום שהיה עיקר גמר המקח שם הוי עיקר המלאכה ואפי' לפי המבואר באחרונים דבסרסרות העיקר תלוי רק בפסיקת דמים נ"ל דהיינו דוקא לענין שלא יוכל לדחות האמצעי ולהכניס איש אחר להיות הגומר אבל חיוב הסרסרות תליא דוקא בגמר המקח משו"ה אם כל המשא והמתן היה ידוע שיהיה נגמר במקום אחד החיוב לשלם כמנהג אותו מקום ובדבר ההוצאות שהיו לו הרבה לדעתי דומה הדבר להא דמבואר ב"מ דף נ"א ובחו"מ סי' רל"ב ובחו"מ סי' קע"ו

לזאת אם הוציא הוצאות לטובת העסק ע"פ ציווי המוכרים צריכים לפצות לבד הסרסרות אבל אם הוציא מעצמו כדי לגמור הסרסרות שלו א"י לתבוע מהם. שוב ראיתי באחרונים ובדברי המלחמות לענין הא דאזלינן בתר רובא האריך בש"ש שמעתתא ד' ובאה"ע סי' כ"א הובא בשם תשובת פמ"א לענין דמי סרסרות ואינו ת"י ולא אדע מה שהאריך בזה ולענין בל תלין היכא שעושה מעצמו בלא ציווי בעה"ב כתב החמד"ש מסברת עצמו דאינו עובר בבל תלין יעו"ש. סימן כו בענין הסכסוך שבין הכוללים קאסוב, וויזניצא ומטוניא ובין כוללי דראהאביטש וטשארטקאב

וז"ל הטו"ת מצד שלשת הכוללים הנ"ל

הטוען מצד שלשת הכוללים, אע"פ שעדיין לא הוחלט אצלי אם הנני תובע או נתבע כנים הדברים שאנחנו תבענו את הנשיא מדראהאביטש לד"ת והנשיא השמיט א"ע ודחה אותנו מדחי אל דחי ושאלנו את גדולי ישראל שבמדינתנו אם הרשות בידנו לעשות דבר מה לטובת הכוללים שלנו והתירו לנו משום עביד אינש דינא לנפשיה לקבוע קופות רמבעה"נ בכל רחבי מדינת גאליציא ולנגוע אפילו בקופות שלהם כדי שנכריח אותם שיעמדו אתנו לד"ת כי הטענה שלהם להתדיין בארה"ק היא נגד המציאות והאפשרות וכל מבין יבין זאת שאין זה רק דחוי בעלמא כמו שאומרים אין אנו חפצים להתדיין כלל וכלל, עכ"ז אנחנו לא הלכנו בדרך זה כ"א פנינו בבקשה לאחב"י פשוט בתפלה לעני כי יעטוף להפריש תרומה מיוחדת עבור שלשת הכוללים שלנו, ולא נגענו ח"ו בקופות שלהם ואחב"י