הליכות אליהו על השולחן ערוך קפג

ולכאורא היה נראה ליישב בפשיטות שהרשב"א והר"ן כתבו זאת על דברי הגמ' גבי הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי וגבי מעות הלא קיי"ל דאין להם שמירה אלא בקרקע א"כ מאי מהני מה שמוסרם להוליך ע"י מי שרגיל להפקיד הלא גם אם הנפקד בעצמו היה מניחם בכיסו להתהלך באשר יתהלך בשוק וברחובות היה ג"כ חייב אם נאנסו שלא שמרם כדרך השומרים ומכש"כ אם מסרם לאיש אחר שלא בידיעת הבעלים ולפ"ז תהיה הכונה בדברי הר"ן וכן נמי אי שדר ליה פלניא איש מהימנא הוא אע"ג דלא פטרי כו' לא דאמר לו המפקיד לשלוח לו המעות דכיון דגלי אדעתיה שרוצה שיביאם לו שוב אינו חייב לשומרם בקרקע כמו שמבואר בשו"ע סי' רצ"א סעי' כ'

וכן נמי צ"ל דאיירי המחבר בסי' רצ"ג אף ששם סתם ולא כתב דאיירי במעות ועי' בתוס' ב"ק ק"ד ע"א ד"ה אינש מהימן הוא כו' ולכאורא לפ"ז ל"ק גם קושית התוס' דבמעות הלא לא שייך המעלייתא שמסר למי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו אך דהתם כיון דאיירי דאמר המפקיד לשלוח לו אף אם נאמר דלא הוי ליה דין שליח מ"מ הרי גלי אדעתיה דרוצה ליקח המעות ושוב א"צ לשומרם בקרקע וכמו שמבואר למעלה גם מפורש כן בגמ' גבי קרני שמשי ושפיר הקשו התוס', ולפ"ז לא יהיו סותרים דברי הר"ן והרשב"א לדברי הרב המגיד שכתב בספ"א מהל' שכירות על הא שכ' הרמב"ם היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו' הואיל והראשון חייב באחריותו וכ' הה"מ נ"מ מטעם זה אם הבעלים רגילים להפקיד אצלו שאין הנפקד יכול לחזור בו שכבר נפטר מאחריותו והעתיקו הסמ"ע בסי' קכ"ה עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל דהה"מ איירי בבהמה דהרשות בידו להוליכה ממקום למקום שוב ראיתי בתומים סי' קכ"ה שקדם להקשות מסי' רצ"ג על סי' רצ"א ותי' דבסי' רצ"ג איירי שהוליך הפקדון במקום סכנה וכעין תירוצן של התוס' ב"ק וצ"ע ועי' בקצה"ח דאף דלא הזכיר דברי התומים מ"מ מכלל דבריו דחה תי' התומים וצ"ע

וראיתי בקרבן נתנאל ספ"ק דגיטין דברי הרמב"ם ספ"א מהל' שכירות והעתיק ע"ז בשם הרב המגיד בזה"ל הוצרך לכתוב טעם זה נ"מ כגון דשויה מריה דפקדון שליח להביא לו או דשליח נאמן גבי מפקיד כו' דלא יוכל לחזור מטעם דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר מ"מ אם בא לחזור חוזר מטעם אחר והאריך בזה הק"נ שהרמב"ם הוכיח דין זה מדברי הגמ' מדמוקי לה בהוחזק כפרן ולא מוקי ליה בממציא לו המלוה שליח או דשליח נאמן גבי מלוה אלא בודאי אפי' בכה"ג יוכל לחזור עיי"ש. ותמה אנכי על עצמי איך כתב בשם הרב המגיד דברים שכתוב להדיא בהיפוך כמו שהעתקתי למעלה וכן כתב הסמ"ע והש"ך והל"מ בשם הה"מ, גם דקדוקו מדברי הגמ' לאו כלום הוא לפי שיטת הרמב"ם דאם מסר למי שהבעלים רגילים להפקיד באמת אינו חייב באחריותו ולפי שיטת הר"ן הדברים עולים יפה, וע"י במל"מ ספ"א מהל' שכירות ופ"י מהל' מלוה ולוה שכ' ג"כ כהתומים דכל הדרכים בחזקת סכנה והקשה על הרה"מ ונשאר בצ"ע. סימן כה לחכם אחד

ע"ד מה שנסתפק בשומר קרקעות שאין בו חיוב שומרים אם ישנם בכלל שמירת נזקין שיכנסו תחת הבעלים בחיוב שמירתן ובתשלומי הזיקן ופשטה רום כתר"ה מסוגית הגמ' ב"ק נ"א ע"ב משהניחו משתמש ומלישנא דרש"י ז"ל דהוה ליה שואל על חלקו של חבירו. לכאורא היה עוד מקום להתעקש בזה דשא"ה דהוה בור של שני שותפין והיה חיוב שמירה על השותף הזה מעיקרא רק דגם על השני היה חיוב שמירה וכיון שזה השואל חלקו לחבירו ונסתלק משמירתו ממילא חייב השני על כולו, והרי אין כל חיוב חדש על המשתמש רק מה שנפטר הראשון, וממילא חייב השני ועי' בחו"מ סי' ע"ז ובש"ך ותומים שם ובב"ק י"ג שלמים שהזיקו לא צריכא לגבות מבשרן נגד אימוריהן כו' אבל בבור של אחד ובבור חבירו וקיבל שמירתו י"ל דכמו שאין עליו דין שמירה נגד הבעלים לא חל עליו גם חיוב שמירת היזק והבעלים לא נפטרו מחיוב הראשון עי"ל דשא"ה דאיירי בבור של מים וגם המים מצטרפין לחייב הנזק של בור כמו דאיתא התם בור שמונה ומהם בט' מים כו' ועל המים הלא איתא בהו חיוב שמירה דלא חשיבי כמו קרקעי ויעוי' ב"ב ע"ט וברמב"ם הל' מעילה (ועי' בע"ז נ"ט ואמאי הא מחוברין נינהו ל"ל דתטמינהו כו' ויש לחלק)

אבל באמת הדין עם כתרה"ג ומוכרח מהא דאיתא בדף ט' שור ובור שמסרן לחשו"ק חיב הא לפקח הבעלים פטורים ולחזקיה איירי בשור קשור ובור מכוסה ולר"י איירי בשור מותר ובור מגולה עיי"ש (ומשמע דחזקי' ור"י לא ס"ל צד תמות במקומה עומדת דאל"כ הלא בשור היה חייב על הבעלים גם בפקח שסתם מסרן משמע ש"ח ויש להאריך בזה ולעשות ציצים ופרחים ואכ"מ) וכן פסק בהדיא הרמב"ם פי"ב מהל' נזקי ממון המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו ואם מסרו לחשו"ק כו' והובא גם בטור ובשו"ע סי' ת"י הגם דסבירא להו בסי' ש"א ובסי' ס"ו דאין דין שמירה ל"ש בעבדים וק' אף להתחייב בפשיעה ויעוי' בהגר"א שם הרי מפורש דאין גורם הפטור מחיובי דיני שומר גורם להפטר מתשלומי נזקין והטעם פשוט דחיוב נזקין בשמירה תליא ועל מי שמוטל שמירתו חייב בתשלומי נזקו וכל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו תנן ושטרות ועבדים וקרקעות אף דנתמעטו מדין שמירה היינו רק להפטר מחיוב תשלומין אבל לענין חיוב שמירה נתחייבו כ"א כדינו ש"ח שלא יפשע וש"ש בחיוב שמירתו וראיה לזה מהא דב"מ נ"ח אגרייהו מיהא לפסדי ויעוי' פירש"י שם דנתחייב לשמרו מגו"א

ומטעם זה נלע"ד פשוט דגם בשמירה בבעלים לא יצא השומר מחיוב תשלומי נזקין (ויש להעיר לכאורא מב"ק מ"ז ע"ב ולהסביר ס"ד דגמרא שם דלרבנן אינו חייב בעל חצר אם הזיקו הקדירות וממילא חייב בעל הקדירות אך באמת אין ראיה ויעוי' בש"מ שם) דבודאי בשמירה בבעלים כל דין שומר עליו לענין חיוב שמירה ש"ח כשמירתו וש"ש כשמירתו כמו שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' שכירות הל' ד' דאף אם מסר השומר למי שרגיל להפקיד אצלו אם מיעט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח או שואל שמסר לשוכר הוי פושע וחייב אפי' שומר הראשון הוי בבעלים וכן פסק בשו"ע סי' רצ"א [ועי' בהה"מ שכתב הטעם משום דשמירה בבעלים אינו פטור רק ברשות השומר הראשון אבל לא ברשות אחר] ויעוי' במפרשים שהקשו על הא דסיים הרמב"ם ואם יש עדים להשומר השני שיפטר הראשון כדין שמירתו ה"ז פטור הלא הוי תחילתו בפשיעה כו' ועי' בל"מ שם והנה אם נאמר דלא קאי סיום דברי הרמב"ם האלו רק על הא דסיים ואפי' אם היה שומר הראשון בבעלים היה אפשר ליישב דהלא כל עיקר הטעם דלא מפטר מטעם שמירה בבעלים הוא משום דלא שייך הפטור כשהוא ברשות אחר א"כ אין לחייבו אלא אם אירע בבית השומר השני דבר המחייבו, אבל אם לא נעשה בבית השומר השני מקרה המחייבו בדין שמירתו לא נוכל לחייבו מטעם תחילתו בפשיעה דהלא על פשיעה ההיא לא נתחייב מטעם שמירה בבעלים, והא שכתב הרמב"ם הטעם שפשע שלא היה למוסרו היינו רק טעם דלא מפטר מטעם שמירה