הליכות אליהו על השולחן ערוך קפב

והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים ולפ"ז היה נראה דכשם שבצדקה יכול לקנות דשלב"ל כן לדבר שאינו מבורר אך הלא אי אפשר לאמר כן בדעת הרמב"ם שהלא בעצמו כתב בהל' עירכין דאין אדם מקדיש דשלב"ל ואי משום נדר הלא אין היורשים מחויבים לקיים נדר אביהם והיה מקום לאמר ע"פ סברת התוס' הובאה בר"ן נדרים ט"ז ע"ב ופסקו הרמ"א בסי' רי"ד דהיכא דהזכיר שם החפץ הוי כדבר שיש בו ממש והיינו כאוסר החפץ עליו וכיון דלהרמב"ם הוי נדר מהני ג"כ באומר שכר הבית הזה וכה"ג ויעוי' בסמ"ע סי' רי"ב אבל עדיין צ"ע למה כתב דוקא ש"מ וגם לשון זכו בו עניים לא משמע מטעם נדר

לכן נ"ל להסביר הדבר יותר ע"פ מה דאמרינן ב"ב קמ"ח דבשייר לעצמו אמרינן דשייר גוף לפירות א"כ כיון דס"ל להרמב"ם דבאומר פירות דקל יהיו לעניים הוי נדר וכיון דהוי עליו נדר והיורשים אינם מחויבים לקיים נדרו והוי כמו שיירם לעצמו לקיים נדרו דאמרינן דשייר הגוף לפירות ומשו"ה דייק הרמב"ם דוקא שכ"מ ושפיר זכו בהם העניים ודבר מסתבר הוא ולפ"ז שפיר יסבור הרמב"ם דגם לצדקה א"י להקנות לאינו מבורר ולפ"ז יש להבין הכא איך היתה המתנה לבני המשפחה אם דהוה כמו אחריך וצ"ע. סימן כב

יבמות ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא וכולהו נכסי דידי ויבם אמר אנת ברי דידי כו' הוי ממון המוטל בספק כו' ועיין לקמן בפ' אלמנה דף ס"ח ע"א אר"י אמר שמואל זו דברי ר' יוסי אבל חכמים אומרים כו' אוכלין בשביל המשפחה כולה, ופסק הרי"ף שם כחכמים דאוכלין בשביל המשפחה משום דאנן קיי"ל דעובר לית ליה זכיה וה"ה בירושה דממילא וכן פ' הרמב"ן והרשב"א ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' תרומות ופשטות דבריו משמע ג"כ דפסק כהרי"ף ויש להאריך בזה ובדברי הכסף משנה שם ואכמ"ל

ועי' בבא בתרא פ' מי שמת דף קמ"ב ע"א רבא אמר שאני הכא דרפויי כו' ובפי' רשב"ם דסבירא ליה לרבא דעובר לא קני אפי' בירושה דממילא וא"כ לכאורה קשה אמאי לא מיקרי היבם מוחזק דהלא כל זמן שהיה העובר במעי אמו לא זכה העובר ונכסים בחזקת היבם קיימא, גם יש להעיר הלא אף הני פוסקים דפליגי על הנך רבוותא היינו הרא"ש ודעימיה טעמייהו משום דאנן קיי"ל דאב המזכה לעובר קני וכש"כ ירושה דממילא, והרי כתבו הנ"י והריטב"א דקודם מ' יום הוי מיא בעלמא ולא קני רק כשהקנה לו לאחר מ' יום והסכים לדעתם הש"ך בסי' רי"ב עיי"ש וא"כ ה"ה ירושה דממילא דלא זכי העובר רק לאחר מ' יום וכמו דקיי"ל ביבמות עובר מ' יום אינו פוסל וא"כ קשה לכו"ע הלא זכה היבם קודם מ' יום ואמאי לא יהיה נקרא מוחזק נגד העובר שבא להוציא מחזקתו וצ"ע לעת הפנאי ולא באתי בזה רק להעיר סימן כג

ראיתי בת' נוב"י מה"ת חלק חו"מ סי' ל"ד שכתב בנידון אפטרופוס שלוה מעות יתומים על רבית בלא משכנות, זה פשוט שאם הב"ד שמינוהו אמרו לו בפירוש שיעשה כטוב בעיניו אז מה שעשה ברשות ב"ד עשה ואף שע"פ דין אין רשאי להלות מעות יתומים כ"א על דהבא פריכא כו' מ"מ אין לאפטרופוס חיוב כיון שהב"ד הרשוהו כו' עכ"פ אין לחייב את האפטרופיס כלל, כמו שמבואר בשאלה אשר הב"ד בעת שמינוהו אמרו לו שיעשה כטוב בעיניו עיי"ש ומקור הדין הוא ממה שמבואר סי' ר"צ סעי' י"ג בהג"ה רמ"א שאם נטל רשות מב"ד מותר לעשות כל מה שירצה עיי"ש, אבל צ"ע מדברי הריטב"א גיטין נ"ב שכתב ג"כ הדין של הרמ"ה והר"ן מקור דברי הרמ"א וכ' ע"ז בשם רבו הרב דוקא שנטל רשות מב"ד בכל שעה אבל לתן רשות בתחילתו לעשות מה שירצו אין רשות לב"ד ואם נתנו להם רשות לא עשו כלום עיי"ש וא"כ דינו של הנוב"י צ"ע

ועי' בטור בשם הרמ"ה שכ' וז"ל דכ"ז לא מיירי אלא בלא רשות ב"ד אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים עיי"ש, ומוכח בהדיא כהריטב"א הנ"ל דלא הזכיר רק שהרשות ביד ב"ד לעשות אבל לא הזכיר כלל שהרשות ביד האפטרופוס לעשות, ואף שהה"מ כתב בשם הרמב"ן והרשב"א כלשון הרמ"א מ"מ מודו לדברי הריטב"א שגם הריטב"א כתב כן לדעתם עיי"ש וכ"ז אינו אלא לענין לשחרר עבדים (ודברי החמד"ש צ"ע) ולענין למכור קרקעות, אבל בנידון של הנוב"י י"ל דגם ב"ד אין רשאין לעשות כן וה"ה האפטרופוס ברשות ב"ד, דהרי בגמ' וברמב"ם לא הוזכרו תנאים אלו לתן מעות יתומים רק לענין ב"ד ועי' בטור שכ' דממנין אפטרופסים מ"מ כתב דאינו רשאי לתן המעות אפי' בתנאים שהוזכרו רק לפני ב"ד עיי"ש הטעם משום דנותנין אותן קרוב לשכר ורחוק מהפסד ועי' בב"י בשם תלמידי רשב"א דב"ד צריכי כדי ליטול רשות מהם דאין אפטרופוס רשאי להלות מעות יתומים מעצמו בלא רשות ב"ד ומ"מ בעי תנאים הנ"ל ועי' בשו"ע ובסמ"ע ס"ק ט"ז לזאת מכריעים הדברים דלא כהנוב"י

ועי' ברשב"א גיטין נ"ב שכתב וז"ל אבל בברייתא כו' אפי' אפטרופוס שמינהו ב"ד להאכיל אין כו' היא כיון דמינהו ב"ד הוה ליה כאילו נטל רשות מב"ד בפירוש על מה שהוא רוצה לעשות בנכסיהן דאז ודאי מותר דכל מה שאמרו בברייתא אין אפטרופין רשאין כו' והלכך אצטריך בברייתא לאשמעינן דסתם מינוי ב"ד אינו כנוטל רשות ב"ד מפורש בפרטי המעשים כו' אם כי מתחילת לשונו משמע דלא כהריטב"א רק אם נטל רשות מפורש מהני ולא ממעט אלא מינוי ב"ד סתמא אבל מסוף לשון הרשב"א משמע די"ל דס"ל כהריטב"א דצריך ליטול רשות מב"ד בפרטי המעשים, ועי' בחידושי הר"ן גיטין נ"ב שכתב ג"כ כהריטב"א וז"ל ומיהו משמע דוקא כשנטלו רשות כל שעה כפי מה שיראו ב"ד אבל לא היה כח בידן לתן להם רשות לעולם ואם נתנו לא עשו ולא כלום, וכ"כ הרא"ה ז"ל הרי שיטת הריטב"א והרא"ה והר"ן ז"ל בהדיא בשיטה אחת ולא מצאנו חולק בהדיא. סימן כד

חו"מ סי' רצ"ג סעי' ד' ויש מ"ש דה"ה נמי אפי' לא הוחזק כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקיד אצלו לזה שהופקד אצלו עתה וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא הוא א"י לחזור בו וחייב באחריותו עייאש והוא לקוח מדברי הר"ן והרשב"א ספ"ק דגיטין, ולכאורא תמוה דהרי מבואר לעיל סי' רצ"א סעי' כ"ו לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם והמה מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' שכירות וא"כ האיך הביא המחבר בסי' רצ"ג דברים הסותרים לזה ובסי' רצ"א סתם ולא הביא שום חילק וראיתי שכבר הקשה זאת הקצה"ח בסי' רצ"ג ונשאר בצ"ע.