הליכות אליהו על השולחן ערוך קעח

שליש המבואר בסי' נ"ו כ' באריכות להכריע דבד"מ אינו דומה לגט שבאיסור אמרינן שגמר בדעתו שיהיה כפי הגדת השליש

ומה שהקשו מדין ברירה לדעתי אין זה דומה אף לע"מ שירצה אבא כיון שיודע שהוא שליח לקבלה גמר בדעתו לשם גירושין גם בשליח להולכה גמר בדעתו לכך כיון שיודע שביד השליש לתנו לה אבל בממון אין זה רק נאמנות והרבה יש להאריך בזה ואם האמין לבע"ד בעצמו בודאי ל"א שהקנה לו רק שהוא נאמנות וממילא שיש כאן חיוב שבועה ודינו של הרשב"א בודאי הוא באופן שאינו טוען רק שלא ידע מה כתוב בשטר בזה ל"ש חיוב שבועה כלל רק שהאמין והתחייב על כל מה שכתוב ואין חילוק בין אם התחייב על כל מה שכתב הבע"ד בעצמו או הסופר אם שניהם מודים גופא דעובדא היכי הוה אבל אם יש הכחשה שאחד טוען שאינו אותו וכתבו יותר ממה שהגידו לו בודאי תלוי אם הוא שטר בעדים או כ"י שא"נ לאמר פרעתי או אמנה גם כאן אינו נאמן הלוה אבל להשביעו בודאי שיכול להשביעו שהלא לא התחייב רק על מה שהגידו לו ואף אם היתה הכחשה בסכום המעות שכתוב בשטר בפירוש יותר ממה שהגיד הלוה והוא אומר שהאמין ולא קרא והיה יכול לקרות יכול לאמר שלא חשדתיו בשקרא וסמכתי עליו ובודאי יכול להשביעו ע"ז ואין כאן מחילה ולא התחייבות ודומה לזה בס' רלב"ח ויעוי' בסי' רל"ב אף אם יכול להבחין אם היה המדובר בפירוש יעוי' במח"א ואכ"מ

ובנ"ד אין כאן הכחשה במה שכתוב בשטר בפירוש שאף אם היה מכר לא שותפות יוכל לאמר שהיה תנאי ביניהם שאינו מקבל עליו אחריות המוכר הראשון רק אם לא יתן המוכר הראשון העצים יהיה ההפסד על הקונה השני כפי חלקו והוה כמו שטוען על כת"י תנאי היה בדבר ואם הוא נאמן לאמר פרעתי נאמן לאמר תנאי היה בדבר ואם הוא נאמן לאמר פרעתי בענין כזה כ"ז שלא היה ידוע ההפסד לא היה נאמן דהוי כמו בתוך זמנו כ"א היה אפשר לאמר חזרתי ולקחתי ובדין נאמנות בכ"י לדעתי אין לדמות כת"י זה לשטר חוב וח"כ שכתבו האחרונים כיון שאינו מבואר חיוב ההעמדה עכ"ז הרי כתב גם הרמ"א שהכל לפי הענין לזאת אם הדבר ידוע שהמוכר הראשון היה מחויב להעמיד על הנמל וידוע לכל מההפסד תהיה השבועה על הקונה השני אחר שישליש רי"ס המעות, כי כן כתבו האחרונים אפי' במקום שהדין פשוט שא"י להשביעו רק לאחר הפירעון

ובנ"ד בודאי יוכל להשביעו כיון שטענתו הוא אינו עיקר מה שכתוב בשטר בפירוש וגם בטענת פרעתי וחזרתי ולקחתי היה אפשר לאמר שנאמן בשבועה רק כיון שהדברים נראים שלא רצה לעשות עסק עם המוכר הראשון גם הלא כפי המבואר במכתב מעכ"ת דבר שלא היה ברשותו כלל ומסתמא ג"כ ידוע לכל שאין להמוכר הראשון עצים כלל לבד מה שמכר לאחר מקודם ומכירה השניה לר"י סופר היה שלא בהסכם הקונה האחר והמכירה בטילה ואינו בא ע"ז רק מחמת התנאי שאינו מקבל עליו אחריות המוכר הראשון בודאי שהוא נגד הכת"י ויהיה נאמן הקונה מר"י סופר בשבועה ומחמת טרדותי קצרתי גם אין רצוני להתהדר בפלפולים בשאינם נצרכים להלכה וגם מה שכתבתי רק למען לא להשיבו ריקם. סימן

יט

(ב"ט כ"ב ע"ב) א"ל רבא לעולם דלית בהו סימן ודקא אמרת ברה"י מאי מכריז מכריז מקום יעוי' פירש"י ואינו מכריז שם האבידה רק מכריז מקום מי שאבד אבידה במקום פלוני כו' צריך להבין הלא בגמ' לקמן דף כ"ח פליגי ר"י ור"נ אם אבידתא מכריו או גלימא מכריז מאי פריך הגמ' הכא מאי מכריז אליבא דרבא טפי משאר דוכתי ויעוי' לקמן כ"ח ע"א דקאמר רבא גופיה לעולם אבידתא מכריז וי"ל דהכא לרבא צ"ל דאיירי בדרך הינוח והוא דבר שאין בו סימן א"כ אם יכריז סתם הלא יסבור האובד שהוא דבר שיש בו סימן וגם י"ל דהמניח יסבור שהמוצא מצא דרך נפילה כמו סתם אבידתא משו"ה פריך מאי מכריז [וסברא זאת נזכרת בש"מ כאן יעו"ש] וקאמר מקום מכריז כדי שיתענין המניח לאמר אני הנחתי חפץ פלוני במקום פלוני. ובזה מיושבים דברי התוס' בד"ה אי דליכא כו' שהקשו על פירש"י מהא דתנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה ל"א כלום דלכאורא יפלא למה לא הקשו ממתניתין דכל דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו לכריז אבידתא ובעל האבידה יאמר החפץ, אבל לפי הנ"ל לק"מ דבדבר שאין בו סימן הלא הבעלים מתייאשים דהרבה אובדים ימצאו שיבאו ויאמרו אבדנו חפץ כזה משו"ה מתיאש אבל בדבר שיש בו סימן דהבעלים אינם מתיאשים א"כ יהיה די אם יאמר את האבידה אף אם לא אמר סימניה וע"ז תי' התוס' דאם אין המקום מיוחד אף אם לא יבא רק אחד ויגיד שם החפץ אנו לא נחזיר לו שמא יבא גם אחר ויגיד שאבד חפץ כזה משו"ה נחקור אחר סימניה, והתוס' הקשו אליבא דרבא דס"ל אבידתא מכריז ומיושב מה שנתקשו המפרשים בדבור זה יעוי' עליהם

(שם כ"ד ע"א) תוד"ה אבל שנים כו' ולקמן גבי צבורי פירות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות כו' לכאורא אינו מובן דהלא כתבו התוס' מתחלה דאי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דל"ה מנין סימן והלא אי מנין הוי סימן צ"ל דאיירי דרך נפילה ולא צריך לאמר מחרוזות דעלמא וצריך לאמר דהתוס' הקשו על סיד דמדייק ש"מ מנין הוי סימן והיינו אבל מקום ל"ה סימן א"כ י"ל דמיירי אף דרך הינוח וצ"ל מחרוזות דעלמא ל"ה דיוק גם מצבורי פירות די"ל דעלמא

ועי"ל ע"פ שיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו וכן פסק גבי פירות מפוזרות הרי אלו שלו ולא התנה במכנשתא דבי דרי כמ"ש הגמ' אליבא דאביי דס"ל ישל"מ ל"ה יאוש וצ"ל אליבא דהרמב"ם דס"ל דל"א שלא מדעת ל"ה יאוש רק אם ידעינן ממי נפל אבל אם ל"י ממי נפל מסתמא הרי אלו שלו כיון דא"י למי יחזיר ומספיקא רשאי להחזיק בהן, אבל הא ניחא אם באמת ליכא סימן אבל אם מצא שנים במק"א אשר אם יכריז ויאמר שנים אבדתי הלא הוה סימן דהמה של זה רק לכתחילה אם הוא דרך נפילה אינו חייב להכריז דהאובד מתיאש מחמת שלא ידע כי נפלו שנים במקום אחד אבל אם יאוש של"מ ל"ה יאוש איך רשאי להחזיק בהם מכריז ואם יבא אחד ויאמר שנים אבדתי יהיה חייב להחזיר לו מחמת יאוש שלא מדעת ונצטרך לאמר מחרוזות דעלמא

ולפ"ז י"ל דהתוס' לא כתבו דאי מיירי דרך נפילה ל"ה מנין סימן ואי מיירי דרך הינוח ל"ה אלא מחרוזה אחת היינו דלרבא דאמר מקום הוי סימן צ"ל דאיירי דרך נפילה ולרבה דס"ל מקום ל"ה סימן י"ל דמיירי דרך הינוח עי' ברש"א ולרבא שפיר כתבו התוס' דל"ה סימן בדרך נפילה גם המנין דרבא לטעמיה דס"ל ישל"מ הוה יאוש וא"כ שפיר הוה שלו אף אם מצא שנים אבל סתמא דגמ' דקיי"ל כאביי דל"ה יאוש א"כ צ"ל מחרוזות דהוי מחרוזות דעלמא ויעוי' ברא"ש ריש א"מ שכתב דכל מידי דמיכל הוה מדעת אבל התוס' ע"כ לא ס"ל סברת הרא"ש יעוין