הליכות אליהו על השולחן ערוך קעד

דאמירה לא"י מטעם שליחות והא דלא פי' מטעם שבות נראה דלא ס"ל כדעת הר"ן פ' השוכר את הפ' דהוכיח מזה דאף קודם שבת שבות רק כדעת הרא"ש פ' הנ"ל דקודם שבת אין שבות ומ"מ אין להוכיח דרש"י פי' כמ"ד איבעי עביד רק משום שליחות לחומרא וכן צ"ל להרא"ש הא דאסרו להשכיר מרחץ

אך לפ"ז קשה מדוע פריך רב אשי שבת ק' מאמירה שבות ת"ל מטעם שליחות וי"ל דודאי אמירה בשבת חמיר דתרתי איתניהו ביה וכ"ת מנ"ל כל עיקר שבות דילמא מטעם שליחות וגם א"י שבא לכבות דילמא מטעם שליחות י"ל דהא חזינן דאיסור שליחות אקילו רבנן לתן לנכרי משום הפסד ממונו אבל שבות לא התירו ומש"ה פריך מינה ועי' בר"ן ריש מי שהחשיך שתי' באופן אחר ולשיטתיה אזיל שהוכיח דגם קודם שבת איכא שבות ורש"י לשיטתו אזיל עי' בתוס' שבת קכ"א ולכאורא קשה מה מקשה רב אשי ממתניתין דאל תכבה הא משם לא שמעינן אלא באיסורי תורה והכא אשמעינן איסור דרבנן וי"ל דתוס' לא הביאו ראיה מרב אשי רק דמוקמי לה כר"ש ודלא כר"א י"ל דאיירי בכיבוי דאח"ז עי' רש"י ע"ז ט"ו דפי' אמירה לא"י משום ממצוא חפצך ודבר דבר

ועפ"ז יש לתרץ דברי בה"ג שהתיר אמירה לצורך חילה ול"ג דהא מר לא א"ל לעכו"ם להחם דאף להחם מותר והקשו עליו דהא משמע דשבות אמירה לא"י חמיר טפי במלאכה דאורייתא משבות דישראל דהרי התירו טלטול של מת ולא התירו אמירה לא"י לקוברו ועי' בתוס' ב"ק פ' וברשב"א שבת ק"ל ולפי הנ"ל ניחא דחפצי שמים הוא ומשו"ה חילק בין הזאה דאית בה מעשה אבל במת לא התירו רק משום גדול כבוד הבריות ולא מצוה. ובזה מיושב קושית התוס' בעירובין ס"ח באידך מעשה א"ל דניהם אגב אימיה להבה"ג וכי לא היה מצוי א"י ועי' בגיטין ח' הקשו לשיטת בה"ג דהיינו ע"כ ע"י ישראל למה לא גזרו שמא ירבה יעי' ברש"א וקדמו הרשב"א דלצורך מצוה ל"ג אבל כונת התוס' דהרי בה"ג מחמיר בשבות מעשה ולפי הנ"ל י"ל שהרי התוס' הקשו בביצה למה ביו"ט התירו למלאות חבית ולא חששו לשמא ירבה וכ' דוקא ביו"ט התירו משום עונג יו"ט ואף דהיא רק דרבנן י"ל דביו"ט התירו כל שהוא לענג נפשו אבל בשבת אסרו משום ממצוא חפצך דהרי אין בו תוספת מלאכה ולפ"ז מיושב קושית התוס' דשבות כהאי מותר לצורך מצוה ולכך לא התירו ע"י א"י משום דתרווייהו ממצוא חפצך וליכא ודבר דבר

ויש לתרץ ג"כ מה שמקשין על קושית התוס' בשוכר את הפועל לשמור זרעים דלוקמי כגון שפשע והקשה הש"ך דהלא על פשיעה גם שכיר אינו חייב כש"ח ותי' התומים דנ"מ לענין לקדם ברועים ומקלות ולכאורא קשה הלא בשבת אסור וי"ל דאיירי כגון שידע מע"ש דעתיד גזלן לביא בשבת וכה"ג שרי משום הפסד ממונו כנ"ל גם י"ל דהיכא דיכול לעשות בהיתר אין איסור משום מצוא חפצך ועי' בש"ע בשם הגה"מ. סימן טז

עי' בנתיבות סי' קצ"ה שהקשה על הא דמבואר בסעי' ג' שם דשלא בפני הקונה ל"ק ושניהם יכולין לחזור בהם ובסי' רל"ה סעי' כ"ג ובסעי' ד' דזכה שלא בפני הלוקח א"י המוכר לחזור בו רק הלוקח ובנתיבות תי' ע"ז דיש חילוק בין אמר לו זכה דאי זכה הלוקח בין שלא אמר לו זכה רק הזכה לו בקנין גרידא ועדיין צ"ע מקטן שקנה בסי' רל"ה הנ"ל דלא אמר לו זכה ועכ"ז לא יכול הלוקח לחזור בו

ונראה לחלק בין לא דבר עם הלוקח מאומה דאז גם המוכר יכול לחזור בו דאין כאן קנין כלל אבל אם עשה מקח עם הלוקח ופיסוק דאם יזכה לו ע"י אחר אז מהני בקנין לגבי המוכר דא"י לחזור בו וכן דייקא לישנא דסי' רל"ה וסי' קצ"ה הנ"ל. ובזה יש מקום לתרץ קושית הקצוה"ח סי' רע"ה שהקשה על הא דאמרינן דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת קונה מיו"ד סי' קל"ב היה הא"י מודד אע"פ שהא"י הגביהו בשעה שמודד לא הוה לקנות רק למדידה הרי בעי כונת קנין וכ' ע"ז דהא דמהני ד"א מקנה גבי קטן משום זכיה הוא וא"כ ל"מ בא"י דאין זכיה לא"י ועי' במהרי"ט ח"מ סי' כ"א שכ' טעם אחר על הא דד"א מקנה דהוי כמו זוכה לו ע"י אחר. ולפי הנ"ל ניחא

לענין משיכה דאינו אלא קנין דרבנן צ"ע אם הגבהה במטלטלין הוה דאורייתא או דרבנן וראיתי להרב בס' קה"י שהביא בשם המח"א בהשמטות (ואנכי לא מצאתי זאת במח"א) שכ' דהגבהה כולו בידו הוה דאורייתא מדין ידו והגבהה בדבר גדול שאינו מגביה אלא מקצת, ול"ה כולו בתוך היד ל"ה דינו רק כדין משיכה א"כ פשוט דאינו קונה גם בא"י רק מטעם ספק ובנ"ד בהבכור כיון דלא היה הגבהה רק במקצת היד אינו אלא כמו משיכה והוי ספק בכור, ועיין בענין זה בירושלמי גטין פ"ב ה"ג ר"ז בעי כו' או דילמא שניא הכא ונתן בידה עד שיהיה כולו בידה ועיין בשירי קרבן שם שהקשה האיך מסתפק הירושלמי במסירה וממעט מידו הלא גם בחצרו קנה ע"ש ובאמת הטעם פשוט דחצרו אתרבי מטעם ידו עין בב"מ ובגיטין אבל בקנין אחר מסתפק הירושלמי שפיר דלה מטעם יד והכתוב מקפיד על קנין שיהיה מטעם יד. עכ"פ משמע מהירושלמי בהדיא דיד ל"ה דווקא עד שיהיה כולו בידה. ואף דקנין מסירה הוה מדרבנן י"ל בדעת הירושלמי כשיטת הפוסקים דבמתנה ומציאה לכו"ע משיכה דאורייתא וה"ה שאר קנינים

שוב ראיתי דהדין מוכרע מגמ' דע"ז ע"א ואס"ד משיכה בעכו"ם קונה כו' סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא ופירש"י דקנו עכו"ם בהגבהה אי דנקט ליה לכלי בידי' ה"נ ש"מ דאף הגביה עכו"ם אינו קונה רק אם משיכה בעכו"ם קונה אף אם נאמר דחצר קונה דאמרינן עוד ותקני ליה כליו ש"מ כליו של לוקח כו' ל"ק לוקח ועיין בתוס' שם ע"א ד"ה פרדשני כו' ואור"י דאפילו למ"ד אינה קונה כו' אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודו דקנה במשיכה או בהגבהה

וראיתי להרמב"ן בפי' החומש שכ' בפ' משפטים על קרא דגונב איש דבעינן שיכניסו לרשותו מקרא דונמצא בידו שכ' הרמב"ן דבהגביהו על כתיפו סגי דבידו הוא הרי דבהגבהה הוי כידו ועי' בתוס' סנהדרין פ"ה ע"ב לזאת נראה פשוט דבהניחו על ידו או על כתיפו מיקרי בידו אך אם הגביה בראש החפץ והגביהו מן הקרקע ול"ה כולו על ידו הגבהה כזאת דינה רק כמו משיכה ובזה מתפרש גם הירושלמי וא"כ אם הניח הגט על היד לכו"ע הוי כולו בידה אף לשיטת הירושלמי ולא כמו שראיתי להגרע"א בתשובה שרצה להוכיח מהירושלמי דבעינן שיהיה טמון בידה דאין כונת הירושלמי כנ"ל ובזה א"ש גם מ"ש הרמ"א בסי' קל"ו ונוהגין לקפל הגט שיהיה נכנס כולו בידה דזה אינו אלא מצד מנהג אבל לא ע"פ דין וזה ודאי כהפתחי תשובה באה"ע סי' קמ"ג שכ'