הליכות אליהו על השולחן ערוך קע

להודות ולפטור ושפיר פשיט הגמ' דאפילו בכה"ג לאו אדון הוא וזה פשוט וברור ולחנם נתחבטו בזה. סימן יא עוד בתוס' הנ"ל באופן אחר קצת

עי' בתוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה לא נצרכא שכ' אך קשה דהכא משמע בח"ע לפי מ"א חייב כו' ואילו בגיטין מיבעיא ליה מי שח"ע אם יש לו קנס ואילו הכא פשיטא לן דאינו אלא אדון אחד וי"ל דע"כ לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דלא שיחררו דמי ואילו התם מית אגלויי מלתא דלא הוה עומד לשיחרור ותירוצם תמוה דהלא איתא התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת קנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני כו' ולפי דברי התוס' הלא מת שאני דאינו עומד לשחרור אבל הכא דעומד לשיחרור לאו אדון הוא

ולכאורא היה מקום לאמר ע"פ דברי התוס' ב"ק ל"ג ע"ב ד"ה א"ב כו' שכ' ואע"ג דלר"ע קיימא ליה ברשותו משעת הנזק כו' וחשבינן כאלו בא לרשות כו' מ"מ אם העידו עדים ששורו נגח ואתו עדים ואמרו עמנו הייתם אלא שבע"ש נגח משלמי דבעידנא דקמסהיד גברא לאו בר חיובא דכ"ז דלא נתגלה חשיב לאו בר תשלומין כדאמרינן במרובה ע"ד אע"ג שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הרי דס"ל להתוס' דלא אמרינן הכא איגלי מלתא למפרע דגברא בר חיובא הוא ומשו"ה פשיט שפיר לח"ע וחב"ח שמת דהרי גם הכא מ"מ בקנס לא אמרינן איגלי מלתא למפרע מ"מ חייב ולא מיקרי אדון

אך באמת ליכא למימר הכי דלכאורא קשיא עוד הכא בגיטין דהלא כתבו שם התוס' עוד וא"ת דבפ' נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין כו' משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה וכן במרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע כו' הוה אמרינן דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק כו' ושמא י"ל דה"ט דזוכה משעת ג"ש משום דגלי לן קרא כו' וההיא דמרובה נמי גלי לן קרא למאן דאית ליה וא"כ מאי פריך הגמ' שא"ה דגלי לן קרא וע"כ הפי' בגמ' דהכי פריך דבשלמא אי אמרינן מעוכב ג"ש קנסא לעצמו שפיר י"ל דגלי קרא דמשעת הנזק הוה דינו כמעוכב ג"ש אבל אם נאמר דמעוכב ג"ש קנסא לרבו א"כ מאי אהניא קרא הלא גם אחר העמדה בדין הוא עוד מעוכב ג"ש וזהו פשוט, א"כ אין מקור לדברינו כלל דנאמר דבקנס ל"א אגלי מלתא למפרע לענין הקנס רק לענין ע"ז שאני דבענין שיהיה הגברא בר חיובא בשעת העדות והרי גברא לאו בר חיובא והא דזכי משעת הנזק הוא דכך היתה גזה"כ דבשעת העמדה בדין מחייבין ליה למפרע אבל כל כמה דלא עמד לאו בר חיובא הוא (ובזה היה מקום לתרץ קושית התוס' מפ' נערה דכיון שבגרה בשעת העמדה בדין שוב לא מצי ב"ד לחייב את המאנס לאבי הנערה כיון דהשתא לאו דידיה היא ומ"מ לא מצי למיחייביה למפרע ויש להאריך בזה) אבל לענין חבלה כיון דאח"כ עמד בדין וזוכה לו התורה למפרע ממילא כד חביל ביה מחויב לשלם

ורק דנוכל לאמר בפשיטות דלק"מ דכיון דכל עיקר הטעם לשיטת התוס' אינו אלא משום דכופין אותו לשחרר א"כ התם כל כמה דלא אתו סהדי לא מצי ב"ד לכופו ממילא אכתי לאו כמשוחרר הוא ולא שייך בזה איגלי מלתא למפרע גם לא מהני מה דאח"כ מחוייב למפרע לשחרר ושפיר פשיט הגמ' דאף היכא דל"ש טעמא דכופין אין שייך הקנס לרבו, ויומתק יותר לפי סברת הרשב"א דהכא במע"י תליא ומשו"ה כתבו התוס' דלא ספקא ליה רק במת א"כ לא היה עומד לכופו ובזה לא היה התקנה ממע"י ומשו"ה מספקא ליה אי מיקרי אדון אבל בחבלה דלא תליא כלל בקריאת השם ומשו"ה שפיר פשיט לן הגמ' כיון דחזינן דלא הוי קנסא לרבו א"כ מהיכא תיתי שנאמר דהשלשים שקלים יהיו שייכים להרב אף אם איגלי מלתא דשם אדון עליו כיון דאין לו זכות כלל בחבלתו אבל אם נאמר דקנסא לרבו א"כ בחבלה י"ל דשייך לרבו אף אם אין מע"י לרבו

פלוגתת הירושלמי ר' יונה ור' יוסי קנס מאימתי זוכה ר' יונה אומר משעה ראשונה ר' יוסי אומר בסוף אינה אלא אם כשעמד בדין נתחייבו למפרע כמ"ש למעלה או משעה ראשונה אבל ר"י מודה דאח"כ נתחייבו למפרע י"ל להוכיח דנתחייב משעה הראשונה דאל"כ אף למ"ד א"צ ג"ש האיך נוכל לחייבו לשלם דמי עין ואם נאמר דהוא גזה"כ א"כ אף למ"ד צריך ג"ש י"ל דהוא גזה"כ ולפי המבואר בירושלמי הוא היפך מסברת התוס' דגלי קרא אבל לפי סברת הירושלמי לא גלי קרא רק אדינא דמחייביה או איפכא דאף אם בגרה אח"כ יש לה קנס אבל אם זוכה משעה ראשונה או לא נשאר אעיקרא דמילתא מסברא אם קנס זוכה משעה ראשונה או לא

ולפי הנ"ל בירושלמי יש ליישב סתירת הירושלמי מהל' א' להל' ה' גבי מוש"ר דהתם איתא איפכא ר' יונה אומר בסוף ב"י אומר משעה ראשונה אבל לפי הנ"ל י"ל דלטעמייהו אזלי דר' יוסי שאומר בסוף א"כ ס"ל דב"ד מחייבין אותו למפרע א"כ גם הכא משעה ראשונה מחייבין אותו אבל ר' יונה דס"ל בשעת ביאה הוא נתחייב א"כ הכא דמחוסר עוד מעשה הזמה נתחייב בסוף

עי' בשעה"מ הל' עבדים שהקשה על הכ"מ פ"ה מהל' עבדים והר"ן פ' השולח שכ' דבשו"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דהלא פסקינן דהיכא דפוטר עצמו מכלום ואח"כ באו עדים חייב י"ל בפשיטות ע"פ שיטת הסמ"ע דבמודה בחוץ לב"ד מהני תפיסה והכא הלא העבד תפיס בעצמו וקושית הש"ך יו"ד סי' רס"ד מהך דב"ק ע"ה שכבר הודית י"ל דהיינו לענין היתר שחרור אבל לענין שלא לשעבד בו י"ל דמהני תפיסתו גם י"ל דיהיה תלוי הדין אם מהני תפיסה בעבד אם צריך ג"ש או אין צריך ג"ש דלמ"ד א"צ ג"ש כל כמה דלא הוה משוחרר לגמרי עדיין משועבד הוא

ועפ"ז יש לתרץ מה דהקשו על הכ"מ והר"ן מהא דב"ק דמדמי הך דשו"ע להא דפוטר עצמו מכלום ולפי הנ"ל י"ל דיהיה תלוי בזה אם מהני תפיסה בהודאתו לפטור א"ע משעבוד ועי' ברא"ש ב"ק דהא דמהני תפיסה הוה מדינא ומלשון הרמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין משמע דס"ל דהוה רק תקנה כשיטת ר"ת. ויש ליישב בזה סתירת הרמב"ם בהא דהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו אם מחויב לשלם לו דמי עינו עפמ"ש הה"מ ליישב שיטת הרמב"ם דפ' דפשיעה בבעלים חייב אף דהוא בעיא דלא אפשיטא כיון דבאמת היה להיות חייב רק דחידוש הוא שחידשה תורה לפטור בבעלים הלכך מספיקא חייב עי' בסמ"ע סי' שמ"א וא"כ ה"ה הכא לפמ"ש הב"י סי' תכ"א דאדון שהזיק את העבד חייב ומטעם מה שקנה עבד קנה רבו מפטר ומשו"ה דנין דלא הוה רק כמחילה ומשו"ה מפטר ממלקות דהוה כפרעון וא"כ הדר הוה ספק בפרעון ועי' אחרונים סי' נ"ט בספק פרעון היכא דלא הוה ליה למידע