הליכות אליהו על השולחן ערוך קסט

סימן ח

ב"ק ע"ג ע"א רש"י ד"ה איתזמו להו נמי אגניבה האי איתזמי ל"ד הזמה לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסולי עדות ויעוי' לעיל רש"י ד"ה והלכתא שהעידו כו' דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו ואפילו אי אמרינן למפרע הוא נפסל דהיה תוך כ"ד הוי כו' והדברים סותרין ויעויין ברש"א שנתקשה בזה

ולבד שבמק"א כתבתי לבאר בפשיטות נראה לאמר דרך פלפול דהנה בירושלמי איתא כתב שטר לב' בני אדם והעדים קרובים לזה כו' ר"י אמר פסול כו' מתניתא מסייע לר"י נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כו' והובא ברי"ף פ"ק דמכות יעוי"ש. הרי דעדים שמעידים על שני דברים בבת אחת ונמצאה עדות אחת בטלה משום פסול הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה, וא"כ גם הכא דהעידו בב"א על שני דברים על גניבה וטביחה כיון דעדות טביחה בטלה ממילא בטלה גם עדות גניבה

אך לכאורא י"ל דשאני הך דינא מהך דינא דרב אלפס בשם הירושלמי הנ"ל דהלא שיטת הרבה פוסקים דקרוב או פסול אינו פוסל אא"כ נצטרפו בראיה והגדה אבל אם לא נצטרפו בראיה אינו פוסל, ולפ"ז י"ל דע"כ לא קאמר הירושלמי רק בשטר מתנה דהו"ל האי שטרא ראיה והגדה כאחת, וכיון דהוי בראיה והגדה קרוב ופסול איפסלא הך שטרא, אבל כאן הלא הראיה מהגניבה וטביחה לא הוה בבת אחת, א"כ אף דהגדה היתה בבת אחת ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דגם בקרוב ופסול ל"א בכה"ג בטלה כל העדות ויעויין במכות ו' דפליגי ר' יוסי ורבי בשני דברים אחד דרבי ס"ל דנמצא קרוב ופסול פסול בדיני ממונות, ור"י מכשיר בדיני ממונות ופוסל בדיני נפשות ב' דרבי ס"ל דאינו פוסל קרוב ופסול עד שיצטרפו בראיה והגדה ואם לא נתכוונו בשעת ראיה להעיד אינם פוסלים מחמת קרוב ופסול ורבי יוסי ס"ל דגם בכה"ג שלא נצטרפו בראיה פסול, עוד מבואר שם בתוס' ד"ה אמר ר' יוסי בד"א בד"נ כו' דהטעם דלר' יוסי כשר בדיני ממונות כיון דגם ע"א קם לשבועה לא נוכל להקיש שלשה לשנים (ובמק"א הארכתי לבאר דכיון דקם לשבועה א"כ בשני עדים כשרים שלא נוכל להשביע ממילא כשרים גם לממון) א"כ לפ"ז בקנסות שאין שייך שבועה א"כ הוי כמו עדות נפשות שבטלה עדותן לגמרי, וגם ר' יוסי מודה בדיני קנסות שהוא כמו דיני נפשות ופסול בנמצא אחד מהם קרוב ופסול

ולפי הנ"ל שפיר מיושבים דברי רש"י הנ"ל בד"ה אתזמו שקאי אליבא דר' יוסי ממילא כיון דאתזמו להו אטביחה איפסלו להו נמי אגניבה משום דהוי כנמצא אחד מהם קרוב ופסול, ואף שאין כאן הצטרפות אלא בשעת הגדה אבל הלא לר' יוסי לטעמיה גם בנמצא אחד מהם קרוב בטלה העדות, אבל רש"י בד"ה והלכתא שקאי אליבא דסתם מתני' כרבי וכהלכתא דבעינן בקרוב ופסול הצטרפות בראיה והגדה א"כ אין שייך כאן דין עדות שבטלה מקצתה כו' ואף אם נמצא על עדות גניבה מוזמין עדות טביחה לא איפסלא ויעויין תוס' סנהדרין ט' שפירשו מחלוקת ר"י ורבי אם מיקרי עד בראיה בלא כונה דלר"י הוה עד בראיה בעלמא, אבל מפירוש שאר המפרשים נראה דלר' יוסי בראיה לחוד או בהגדה לחוד סגי לס"ד דפריך הרוג יציל כו' ולמסקנא בהגדה לחוד סגי אף אם לא נצטרפו בראיה. סימן

(חגיגה ב' ע"א) הכל חייבין בראיה לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחב"ח ולרבינא דאמר מי שח"ע וחב"ח פטור מן הראיה הכל לאתויי אי לאתויי חגר ביום ראשון נתפשט ביום שני הניחא למ"ד כולן תשלומין זל"ז אלא למ"ד הכל תשלומין דראשון הכל כו' לאתויי סומא באחת מעיניו ואב"ע לעולם כראמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך הא דרבינא ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרינא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד כו' דברי ב"ה א"ל ב"ש תקנתם כו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכבר תמהו המפרשים על הרמב"ם שפסק דפטור מן הראיה וכה"ג קשה בפסחים פ' האשה עבד שחב"ח לא יאכל משל רבו כו' הא משל עצמו אוכל ורמינהו אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו ל"ק כאן כמ"ר כאן כמ"א והרמב"ם פסק דאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו, ע"ק מהא דאתמר בר"ה כ"ח עבד שחב"ח אף לעצמו אינו מוציא הרי דלא תליא כלל במ"ר רק חצי העבד פטור אף למ"א וחציו הב"ח חייב אף למ"ר ומ"ש בהני דראיה וק"פ תליא במ"ר ומ"א, ע"ק ביבמות ל"ח ורבנן עבד איש ההוא מיבעיא ליה לכדשמואל כו' ואנן פסקינן כרבנן ומ"מ פסקינן דהמפקיר עבדו א"צ ג"ש ועי' בתוס' יבמות שם דהקשו מדריב"ל אריב"ל: סימן

(שם ד' ע"א) תוד"ה לא נצרכא כו' אך קשה הכא משמע בח"ע לפי משנה אחרונה חייב כו' ואילו בגיטין ריש השולח דף מ"ב אבעיא להו בחצי עבד אם יש לו קנס כו' והתם לפי מ"א קאי כו' ויש לדחות דע"כ לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מלתא דל"ה עומד לשיחרור כו', והדברים תמוהים דהלא התם רצה הגמ' לפשוט מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואס"ד דחביל ביה אחרינא לרביה בעיא לשלומי כו' ולדברי התוס' הלא ע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא בנגחו ומת דאיגלי מלתא דל"ה עומד לשיחרור ויעויין בגיטין מ' דאף במעוכב ג"ש כייפינן ליה לרביה

וכבר עמד בזה השעה"מ בהל' חגיגה ומה שתירץ דאם בשכבר נשא שפחה או רצונו לישא שפחה אין כופין ממילא לא מיקרי עומד לשיחרור יעוי"ש אבל באמת לא משמע כן מלשון הרשב"א והר"ן ולאו מטעם איסור שפחה ובת חורין הוא הכפיה רק מטעם דאיפקע ממונו ויעוי' בגיטין מ' אר"י פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה היורשים כופין אותם לשחררה ויעוין בר"ן כיון דפקע ממונם משו"ה כופין את היורשים הרי מפורש דאף בשפחה כיפין במעוכב ג"ש וה"ה בכל מעוכב ג"ש כיון דפקע דין ממון כופין לשחרר, וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם פ"ח הל' י"ד ופ"ט הל' ו' עיי"ש

אשר ע"כ נ"ל דלק"מ ובפשוטו ניחא דהלא הכא איירי קודם שנגמר דינו וכדמשמע הלשון יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו, והנה כבר חקרו התוס' ב"ק ל"ג ע"ב הלא כל דיני קנסות קודם שנגמר הדין אין שום חיוב האיך ס"ד דישלם לו דמי עינו ותי' משום דאיגלאי מלתא למפרע ואין שייך זה אלא בגוף השעבוד שכיון שנגמר דינו בב"ד איגלי מלתא למפרע והופקע ממנו השעבוד למפרע אבל הלא פשוט דאין שייך זאת על הא דעומד לכפיה והוי כמשוחרר מחמת דהב"ד כופין אותו לשחרר כיון דכ"ז שלא עמד בב"ד אין כאן כפיה אדרבא יוכל