הליכות אליהו על השולחן ערוך קסו

אינו נאמן משום דעביד לאחזוקי דבוריה יעוי"ש א"כ אמאי נאמן כאן אך הרמ"א כתב הטעם בצדו משום דהוי כהגדה חוץ לב"ד ובהגיד חוץ לב"ד הלא בודאי ל"א עביד לאחזוקי דבוריה משא"כ גבי קרוב בסי' ל"ג שהגיד בפני ב"ד בתו"ע אף שלא היה בדבריו כלום מ"מ אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו שהגיד בפני ב"ד. אבל כ"ז שאין שני בע"ד לפני ב"ד אינם נקראים ב"ד כלל רק כמו כל שלשה בעלמא

וראיתי בתומים סי' ל"ג שהקשה על הש"ך מהא דסי' פ"ו ומ"ש דהעיטור שהביא הש"ך לא יהיה ס"ל הא שכ' הרמ"א לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד צ"ע דהעיטור בעצמו לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד ומסתברא דאי אתי ומסהדי זמנא אחריתא באפי אחריני כו' גמרינן ליה ואי לא לא יעויי"ש. ומ"ש הנתיבות לחלק בין אם ידעו העדים מפסולן ודייק מלשון העיטור שכתב ומשתכח דקרוב הוא כו' צ"ע דא"כ גם בשלא בפני בע"ד היה לו לחלק בין אם ידעו העדים שאין בקבלת עדות כלום שלא בפני בע"ד בין אם טעו בדין ויעוי' בעיטור שם שמשמע בהדיא דאין דעתו לחלק שכ' בשם תשובת רב אלפס לענין אם לא היו מקבלי העדות בקיאין דהולכין אחר העדים משמע בהדיא דאף דאיפסלא קבלת העדות הראשונה הולכין אחר דבריהם בפעם שניה ולא חיישינן לאחזוקי דבוריה אע"כ דהוא עיקר הנ"מ בין אם היה בפני ב"ד בדרך קבלת עדות ועיקר הטעם כמ"ש ורמזו הרמ"א בעצמו דשלא בפני בע"ד הוי כחוץ לב"ד ועי' בתומים מ"ש בשם הרמ"א בתשובה לענין נוגע וי"ל דנוגע אין שם עד עליו ול"ה דבריו רק פטומי מילי בעלמא וממ"ש בסי' ל"ו ובסי' מ"ה ובסי' נ"א לענין עדים שחתמו בשטר אחד היינו ג"כ כיון דחתמו בשטר קרובים ל"ה השטר כנחקרה עדותן בב"ד משו"ה יכולים לחזור ולהעיד. וכן כתב הרא"ש בכלל י"א לענין בע"ד שנאמן אח"כ כעד לפסול שכנגדו שנשבע על טענתו

(ועי"ל דבאמת ל"ס להרא"ש אם יחזרו ויעידו סתם שנשבעו לשקר ובזה מיושב גם קושית הב"י דמשמע מדברי הרא"ש דלא מפסל רק מהעדות ולהבא דאינם מעידים על שקר זאת רק סתם שנשבעו לשקר ובלא הגדה פרטית על איזה ענין נשבע) והיינו כמ"ש הרמ"א בתשובה לענין נוגע ול"ד לקרוב כנ"ל ויעוי' בסי' ל"ד ובסי' פ"ז אם נשבע שני פעמים כל פעם נגד ע"א אחר אם מצטרפים לפוסלו נראה דלהנך דפליגי על הרשב"א וס"ל דנפסל א"צ לעדותם פעם אחר לפני ב"ד ויעוי' בתשובות המיוחסות סי' ק"ט מ"ש בזה ויעוי' בהשגת הראב"ד כתובות פ' הכותב על הא דאי פקח הוא מייתי לידי ש"ד דפי' דאיירי אחר שנשבעה פעם הראשונה שבועת התקנה חוזרת ונשבעה ש"ד וכפה"נ א"צ ג"כ לחזור ולהעיד כיון שנתקבלה עדותו פ"א בב"ד (וצ"ע לפמ"ש האחרונים דע"א הבא לחייב שבועה הוי א"י להזימו ולדעת הרמב"ן בסנהדרין יעוי' מלחמות שם גם לא עבר על לאו דלא תענה ויעוי' בנוב"י סי' ע"ב באה"ע מ"ש בזה ואכמ"ל ואם נאמר דלפסול אדם בעינן עשא"י להזימה א"כ מה מהני עדות הראשונה לפוסלם וע"כ דיהיו צריכים להעיד עוד פ"א ומה תהני עדותם הלא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה ונצרך עוד לברר הדברים)

ובמ"ש דאם הגיד עדותו בב"ד ולא הועילה מצד אחר שוב אינו נאמן משום דהוי כנוגע דעביד אינש לאחזוקי דבורו מיושבת קושית הראב"ד בכתובות ל"ג על הא דקאמר הגמ' ונתרו בהו תוך כ"ד דהא כיון דעדים בעי התראה וכ"ז שלא התרו בהם הויא עשאילה"ז א"כ גם לאחר כ"ד תהיה מהני ההתראה דכ"ז שלא התרו לא נתקיימה עדותם יעוי"ש בש"מ וכן כתב בשם הרא"ה אבל אם נאמר דעביד אינש לאחזוקי דבוריה לק"מ דאף אם הוי עשאיל"ה רק כמו אם נתודע אח"כ שהוא קרוב דאף אם נתרחק אח"כ ל"מ עדותו אח"כ ה"נ לאחר כ"ד מהני אם יאמר לאחר ההתראה אמת העידותי הלא הוי נוגע משום אחזוקי דבורו ול"מ רק בתכ"ד משום דהוי הכל כמו הגדה אחת, ועוד עדיף מקרוב דהלא בשעת עדותו היו יכולים להתרות בו בתכ"ד ולא נפסל רק אח"כ כשלא התרו בו בודאי לדעת הש"ך אפי' לפמ"ש הנתיבות א"י עוד לחזור ולהעיד ולפ"ז יהיה מוכרח מהראב"ד והרא"ה שכתבו דגם לאחר כ"ד תהיה מהני ההתראה דלא ס"ל סברת הש"ך. אך מהרשב"א דס"ל דא"י הע"א לחזור ולהצטרף עם עד אחר לפוסלו יש להוכיח דא"י לחזור ולהעיד פ"א משום דעביד לאחזוקי דבורו, אך יש לדחות דהתם הטעם משום דהרי כבר נתקבלה עדותו בב"ד והתורה האמינתו לשבע נגד העד ולהכחישו שוב א"י לחזור ולהעיד אבל היכא דלא נתקבלה עדותו בב"ד יהיה מאיזה טעם שיהיה יכולים לחזור ולהעיד ודברי הש"ך צ"ע. סימן

(שם בסעי' הנ"ל) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קבלו כו' וחוזרין ומגידין בפניו ואם שנו כו' הולכין חר העדות השניה כו' אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם כו' ועי' בסמ"ע הטעם דכל שלא בפניו אין מדקדקין בעדותן ה"ה אם הגידו בראשונה. ע"פ השבועה יעוי"ש. והנה באמת הוא מפורש במשנה שבועות ל"ב השביע עליהם ד' וה' פעמים חוץ לב"ד כו' אר"ש מה טעם מפני שיכולין לחזור ולהודות, ונראה דלר"מ דס"ל דמושבע מפי עצמו חייב אף שלא בב"ד ע"כ במושבע מפי אחרים איירי אבל לחכמים דס"ל דמושבע מפי עצמו ג"כ א"ח אלא בב"ד מצי איירי גם במושבע מפי עצמו

אבל צ"ע דא"כ יהיה הדין בשבועות העדות שלא יהיה חייב אלא בפני התובע והנתבע והא דנקט המשנה עד שישמע מפי התובע היינו שהשבועה בעינן מפי התובע אבל הכפירה בודאי בעינן בפני התובע והנתבע דאל"כ הוי כמו חוץ לב"ד וזה פשוט להנך פוסקים, אבל צ"ע דהלא שבועה שאין אנו יודעים ל"ה חוץ לב"ד שבועה כלל לעבור על הכפירה ששם, אבל אם העד אומר שבועה שכך וכך היה המעשה י"ל דהוה כמו שבועת ביטוי דשבועת העדות הוה אם לא יגיד, אך באמת זה ליתא דאם נשבע על שקר הרי הוה בכלל אם לא יגיד האמת, וכל שבועת העדות אנן קיי"ל כרבא שבועות כ"ה דבשבועת העדות אין כאן שבועת ביטוי כלל

וצ"ע לדעת הרמב"ם דס"ל בפ"ט ובפ"י מהל' שבועות דבהשביע חוץ לב"ד בעינן שיאמרו העדים אמן ואז חייבים בכפירה בפני ב"ד ולפ"ז ע"כ בהשביע עליהם ד' וה' פעמים חוץ לב"ד ע"כ איירי באמרו אמן, א"כ תיקשי לאביי דס"ל בשבועות כ"ה שם דבשבועת העדות איכא ג"כ שבועת ביטוי אם היה חוץ לב"ד א"כ האיך אמרינן מפני שיכול לחזור ולהודות הלא כיון שאמרו אמן הוי גם שבועת ביטוי כדאי' בדף כ"ז ע"ב א"כ האיך אמרינן מפני שיכול לחזור ולהודות הלא כיון דנתחייב משום שבועת ביטוי שוב א"י לחזור ולהודות דהלא יפסלו ואפ"ל דכיון שיהיה חיוב שבועת העדות כשיבואו לב"ד ויכפרו שוב אין כאן שבועת ביטוי

, אך דלפ"ז יהיה צ"ע בדברי רש"י שבועות שם שכתב בהדיא דחייב משום שבועת ביטוי חוץ לב"ד והלא יהיה שבועת העדות כשיכפור בפני ב"ד (והא דבעינן