הליכות אליהו על השולחן ערוך קסג

קרבן דבעינן קרא ללמד על הכפיה ולא נוכל ללמוד משאר מצות שבתורה ומשו"ה אין כופין על החליצה עד שתבא בטענה בעינא חוטרא דאז כופין על החליצה כמו על שאר החיובים שבין אדם לחבירו דילפינן מאלה המשפטים אשר תשים לפניהם כמו מהאי טעמא כופין על הגיטין כמו דדרשינן בגיטין פ"ח אשר אין עליו חיוב מצוה והכפיה אינה רק מחמת טענה זאת אשר בין אדם לחבירו. ולדעתי הוא מלתא וטעמא דמסתבר טובא אבל אין לאמר בפשיטות דלהכי לא אמרו חכז"ל לכוף על החליצה כי היכי דלא להוי חליצה מעושה דהלא אם הכפיה ע"פ דין רשאי לכוף אותו כמו כל גט מעושה בישראל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והגט והחליצה כשירה

גם דברי הירושלמי חליצה משום קנין או משום פטור שהביא מעכ"ת הארכתי בביאורו במק"א ואינו ענין כלל לנ"ד דמשיטת הירושלמי אם חליצה משום קנין לא נגמר הזיקוק עד שעת החליצה שאז נתברר כי היא זקוקתו ובזה יתפרש הירושלמי של המקומות שהובא עיי"ש גם דברי הרשב"א פ' ד"א שרצה להמשיך פלוגתת רב ושמואל בחליצה פסולה לפלוגתת הירושלמי ובאמת לפי סוגית גמ' דידן משמע דרק ר"ע משוי חליצה כערוה אבל לרבנן דקיי"ל כותייהו אין זה רק מדרבנן בעלמא ולא כסוגית הירושלמי ואכמ"ל

עוד יש להעיר מהא דאי' ביבמות ס"פ ב"ש. קי"א ע"ב היבמה שנדרה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין כו' ואם נתכונה כו' אפילו בחיי בעלה מבקשין כו' ובגמ' קי"ב עיי"ש ואם איתא דהיא מצוה חיובית מה שייך מבקשין הלא מצוה עליו רמיא וכיון דאי אפשר ביבום הלא מוכרח הוא לחלוץ מחמת המצוה ועיין ברמב"ם בפי' המשנה שכתב וז"ל אמרו בכאן מבקשין אמנם הוא בשביל שתטול כתובתה אם רצה בזה מוטב ואם אינו רוצה כופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה. ולכאורא משמע מהרמב"ם שכופין על החליצה משום המצוה אף בלא טענתה

אך באמת אין זה טעם הרמב"ם רק הרמב"ם לשיטתו אזיל פי"ד מהל' אישות ובפ"ב מהל' יבום דכל מורדת מחמת מאוס עלי כופין אותו לגרש ולחלוץ ומשו"ה מוכרח הרמב"ם לסברתו דהאי מבקשין היינו רק ליטול הכתובה אבל לחלוץ כופין אותו אפי' היא הגורמת דלא גרע ממאוס עלי. וכן כתב הה"מ בהל' יבום פ"ב הל' ט"ו עיי"ש (עיין ברמב"ם שם שכתב וז"ל יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כו' כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואם לא רצה הרי זו מותרת וכן אם נתכונה בנדרים אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אא"כ מרדה ותצא בלא כתובה, ולכאורא צריכין ביאור דבריו אלו הלא בנדרה לאחר מיתת בעלה כתב סתמא הרי זו מורדת אלמא דכיון דנדרה ממילא היא כמורדת ולמה בסיפא התנה אא"כ מרדה. נראה בכונתו דס"ל להרמב"ם דדוקא נדרה לאחר מיתת בעלה הוי דינה כמורדת דהפסידה כתובתה אבל בנדרה בחיי בעלה אף דמספקא לן דילמא כונתה לפטור א"ע מן היבם כמ"ש הה"מ והטור דאף מספיקא אין כופין את היבם אבל איך נדונה כמורדת בודאי לכופו לחלוץ ולהפסידה כתובתה דילמא עתה כשהיא זקוקה תבקש פתח לנדרה ומשו"ה כתב הרמב"ם אא"כ מרדה דאז כופין את היבם לחלוץ כמ"ש הרמב"ם בהלכה ט"ו והפסידה כתובתה והראב"ד בהשגתו כונתו להשיג על שני הבבות היינו בנדרה לאחר מיתה כן בחיי בעלה אם ידעינן כונתה בעת הנדר שהיה לפטור את עצמה מן היבם וגם עתה דעתה עלה שלדעת הרמב"ם הפסידה כתובתה והראב"ד ס"ל דאין דינה כמורדת להפסידה כתובתה והוכיח מהא דמבקשין מיד ובמורדת אין נזקקין לה. והה"מ כתב דל"י כונתו בהוכחה זאת דהלא לשיטה זו של הרמב"ם גם במורדת דמאוס עלי כופין אותו לחלוץ ובנדרה הוי כטוענת מאוס עלי וכן מפורש בפי' המשנה כמו שהבאתי למעלה שכתב בהדיא דכופין אותו לחלוץ והא דמבקשין היינו רק שתטול כתובתה ומה שהשיג המל"מ על הה"מ מהא שכתב הרמב"ם אא"כ מרדה אינו דיוק דבנדרה בחיי בעלה אף דלא נוכל לכוף אותו לחלוץ מ"מ לא נוכל לדונה כמורדת דילמא אין כונתה לכך או חזרה בה. ועוד י"ל פשטות דברי הרמב"ם דביבמה אף בסתם מורדת כופין אותו לחלוץ כמו באשה שטוענת מאוס עלי דכיון דמעולם לא נתרצתה לו הוי הכלל אין חוסמין ולשיטת הראב"ד והרא"ש אין כופין אותו לחלוץ אבל גם היא לא הפסידה כתובתה וצ"ע דברי הב"ש בסי' קס"ה ס"ק י' שכ' דהמחבר ס"ל דהפסידה כתובתה והרמ"א שכ' בשם י"א שאם רקקה אין לה דין מורדת היינו שיטת הרשב"א דכל שאין תקנה לדבר אין לה דין מורדת משמע דבנודרת דיש לה תקנה בשאלה הוי דין מורדת לכו"ע עי' בב"י דהרי לפנינו שיטת הראב"ד והרא"ש והטור דגם בנודרת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה לזאת אם תפסה היבמה בודאי אין מוציאין ממנה נגד שיטת הנך רבוותא

) לזאת מדברי הרמב"ם אין ראיה כלל לדין זה אך מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש אשר ז"ל דבין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה הרי אנו נזקקין להתירה בכופין או במבקשין ואם איתא דמורדת הויא איבעי לך למשבקה בעיגונה ולא להתיר בכופין או מבקשין כו' דהא בעלמא בין דהויא מורדת בין דלא הויא מורדת לא כופין אותו ולא מבקשין ממנו כו' הרי מוכח להדיא מדברי הראב"ד והרא"ש דאין ב"ד נזקקין לא לכוף ולא לבקש ואם הוה מצוה חיובית למה לא נבקש אותו או לכוף אותו בדברים לקיים מצות עשה דרמיא עליו

היוצא לנו מכל האריכות שאין לנו ראיה מכרעת לשני הצדדים והנראה לי בזה ע"פ בירור דברי הראשונים ז"ל דמצות חליצה אינה דומה למצות שחיטה דאינה מצוה חיובית רק היתר איסור בעלמא. גם לא הוי כמו מצות סוכה ושופר ולולב שהיא מצוה שבחובה אלא דהיא כמו מצות צדקה או לכה"פ כמו אונס את הבתולה דאיכא מ"ע דולו תהיה לאשה. וכונתי בזה דמצות עשה דחליצה לא רמיא חיובא על היבם רק כשהיבמה תובעת ממנו לחלוץ לה. וכשהיא תובעת החליצה יהיה מאיזה טעם שיהיה אם מחמת שאינה רוצה להיות אגודה ביה או מאיזה טעם אחר שיהיה לה רמיא חיובא עליו לחלוץ לה. וקרא כדכתיב קאמינא. והיה אם לא יחפוץ כו' ועלתה יבמתו השערה כו' ושלחו אחריו כו' ועמד כו' וחלצה הרי דכל זמן שלא תעלה יבמתו השערה אין כאן מצוה כלל רק כשתעלה השערה ותובעת בב"ד שיחלוץ לה יבמתה אז המצוה מוטל על הב"ד ועל החולץ לעסוק בעסק החליצה

ואם היבמה מחוייבת לתבוע החליצה יהא תלוי באשלי רברבי דהנה החינוך כתב מצוה זאת אינה נוהגת אלא בזכרים היינו שעל היבם רמיא המצוה לייבם או לחלוץ ליבמתו הרי דהיבמה אינה כלל במצוה הזאת, וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' נ"ט דאשה כיון דאינה מצוה בפו"ר אינה במצות חליצה וכן כתב האבודרהם במשפטי ברכות בשם הר"י אבן פלטיאל וכן אין האשה מברכת על היבום ועל החליצה כו' וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה עיי"ש. ולכאורא יש לשדות נרגא בדברי הנך רבוותא מכתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא כו' א"ה אמאי אמרינן יבמות כ' אתי עשה ודחי ל"ת