הליכות אליהו על השולחן ערוך קסב

תכלית החליצה הוא להתירה להנשא לאחר ולהפקיע זיקתו של בעלה הראשון א"כ תו אין כבודו של הבעל תלוי בה ולמה גרוע מתבעוה להנשא ונתפייסה דאמרינן שוב אינו מקפיד עליה לזה דייק רש"י שאסורה להנשא וא"כ תמיד היא מעוכבת להנשא מחמת בעלה מלך א"כ לעולם הוא מקפיד על כבודה ובזיונה הוא בזיון של מלך ומשו"ה אסורה לחלוץ ואף כי הוא דחוק אבל שבקיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה בעוד אין דרך אחר מרוח יותר. ואפשר להעמיס כן בכונת הכס"מ שכ' "מפני שאף אם תחלוץ אסורה להנשא שגנאי הוא למלך שתהיה אלמנתו חולצת מנעל", והיינו כמ"ש שכיון שאסורה להנשא מחמתו א"כ כבודו של הבעל תלוי בה ומקפיד עליו ושוב הוי גנאי למלך שתהיה אלמנתו חולצת מנעל

עכ"פ איך שנאמר בכונת רש"י אין להביא מכאן ראיה להכריע דהיכא דאינה יכולה להנשא אין מצוה בחליצה דדחיק להעמיס הך דינא בקיצור דברים של רש"י קשי ההבנה. ואפ"ל עוד בכונת רש"י כיון דדרשינן ונקרא שמו בישראל כו' כיון שחלצה מותרת לכל ישראל וזו שאסורה לינשא מחמת בעלה לאו בת חליצה היא דחליצה אינה אלא המתרת לשוק וצ"ע

עוד יש להעיר מהא דאין כופין את היבם לחלוץ רק היכא דבאה בטענת בעינא חוטרא כו' ומ"ש מכל מ"ע דקיי"ל כתובות פ"ו דכופין אותו עד שתצא נפשו. ולענ"ד אין לאמר דדוקא במ"ע שקבוע לה זמן כמו סוכה ולולב דהלא גבי קטינא דארעא כתובות צ"א כ' רש"י דהיו כופין את היורשים רק מחמת דלא הוה מצוה מפורשת ואין כאן רק מצוה דרבנן ולא כתב מחמת שאין לה זמן קבוע, ואין לאמר דהתם הוי בזיון האב בכל שעה דהלא כ' התוס' ב"ק דעל בזיון האב כופין והכא אין כאן רק כבוד האב א"כ אין כאן זמן קבוע ועי' תוס' שם דף פ"ו וגם על מצות פו"ר כופין ואף דאין קבוע לה זמן והא דקבעו לה רבנן זמן להמתין עד עשרים שנה אין זה רק משום דבכח גברא תליא ועי' ערכין כ"א ובדף כ"ז מאי אומרין כופין ועי' בתוס' שם וברמב"ם ריש פ"ה מהל' עירכין ועי' ברמב"ם ריש הל' נערה בתולה שכ' באונס בתולה שכופין אותו לישא אותה לקיים מ"ע דולו תהיה לאשה אף שאין קבוע לה זמן דהלא סתמא כתיב וכל ימיו קאי אלא יוכל לשלחה שכל ימיו בעמוד והחזר קאי וליכא למימר דמקרא שמענו דכופין אותו כיון דכתיב ולו תהיה לאשה בע"כ דעד כאן לא שמענו אלא דמצות התורה היא לישא אותה אף שאין חפצו בה והיינו בע"כ אבל כופין לא שמענו

וגם יש להעיר בזה במה שנסתפק מהרי"ט ז"ל ח"א סי' קל"א אם קיבל עליו אדם לעשות איזה דבר ולא קבע לו זמן אם מחוייב לעשות תיכף עיי"ש שכ' מ"ש הרמב"ם באונס שגירש כופין אותו להחזיר אע"פ שלא הוזכר בגמ' זה יצא לו ממה שפסק ז"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו הלכך כל שלא קיים אע"פ שאירע לו אונס מיתה ה"ז עובר למפרע וצ"ע דמה יעשה הרב ז"ל בהא שפסק הרמב"ם דכופין אותו מ"ע דולו תהיה לאשה קודם שעבר הלאו וצריך לאמר דפשוט למהרי"ט ז"ל כמ"ש דעל מ"ע כופין תיכף רק הכא שעליו לתקן הלא נסתפק אם מחויב תיכף וצ"ע

ובגוף דברי מהרי"ט יש להעיר ע"פ דברי האגודה הובא במ"א סי' ק"ח וברמ"א יו"ד סי' רל"ג ועי' באחרונים ובקצוה"ח ובנתיבות סי' נ"ה ואכמ"ל ועיין במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ריש הל' מילה לענין כרת אם לא מל עצמו אם יש עליו כרת בכל יום אי מתלא תליא וקאי עד שימות ולכאורא י"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דאינו חייב כרת עד שעה שימות ולא קיים דס"ל דמ"ע שאינו קבוע לה זמן איני עובר בכל יום, אבל באמת מוכח מהרמב"ם במקומו איפכא שכ' דעובר על העשה בכל יום אבל אינו חייב כרת עד שעה שימות והיינו מדאפיק קרא בלשון אשר לא ימול ועי' במכות י"ד תוד"ה לאפוקי הני בסה"ד שכ' כשיטת הראב"ד ולדעת הראב"ד ולדעת הר"מ ז"ל י"ל דמ"מ כיון דאית בה כרת היה מקום לאמר דחייב קרבן אבל אי גם העשה לא עבר בכל יום בודאי לא הוה ס"ד כלל לאמר שיתחייב קרבן דכיון דלא עבר על שום מצוה האיך ס"ד שיתחייב קרבן ועי' בטו"א ר"ה ו' שכ' דכרת דמילה בגמר דעתו תליא דאם גמר בדעתו שלא ימול אז חייב כרת וכן נראה לי דכל מ"ע שאין לה זמן קבוע דבודאי עליו מצוה בכל יום לעשותה וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן בחידושיו פ"ב דשבת דמ"ע שאין לה זמן קבוע דוחה ל"ת אף שיכול לקיימה למחר מ"מ שהויי מצוה לא משהינן

אך אם אמר בהחלט שלא יעשה המצוה ואינו נותן אמתלא על שהיותו מלעשותה בודאי כופין אותו והא דנקט הגמ' סוכה ולולב היינו אף דאין בהם חסרון כיס כמ"ש רש"י חולין קל"א עיי"ש. ול"נ דאפשר להעמיס עוד רבותא דהברייתא נקט עשה סוכה ואינו עושה ולא שב בסוכה א"כ חידוש גדול אשמעינן דאף קודם זמן המצוה כופין אותו להכינה שיהיה לו בזמן הראוי ומ"ש רש"י כתובות פ"ו גבי פריעת בע"ח מצוה משום הן שלך צדק נראה דלאו דוקא דבריו שהבטיח רק החיוב שעליו לעשות נגד חבירו דהלא אמרינן בערכין כ"ב דמשום פריעת בע"ח מצוה כייפינן גם להיורשים ועי' פירש"י שם ויתמי לאו בני מעבד מצוה עד שיגדלו משמע בהדיא דמשיגדלו פריעת בע"ח עליהם מצוה. ועי' בתוס' דף כ"ז שכ' דעיקר פריעת בע"ח מצוה נאמרה על היורשים ומכ"ש שלא ניתן להאמר כלל דרש"י ז"ל דעתו שלא לכוף רק אם קבע לו זמן לפרוע דזו מנין ולבד שהוא עקשות לאמר שלא נוכל לכוף אותו ביומא דמשלם זמניה ואח"כ אין מצוה עליו וכן אם לא קבע לו זמן כלל ליכול הלה וחדי ומי שילך בדרך טובים אלא כוונת רש"י כנ"ל

והא דאין כופין על חליצה יש לאמר ע"פ מ"ש הרא"ם ז"ל פ' ויקרא והובא ביום תרועה ר"ה כ"ח דשאר מצות אם כפוהו ב"ד לקיים לא בעינן שיאמר רוצה אני רק כיון שעשה המצוה אף שלא אמר רוצה אני יצא י"ח (ובזה נוכל לפרש לשון הגמ' ר"ה כ"ח שכפאוהו פרסיים למה ליה למינקט מי כפוהו נכריים או ישראלים ליתני שכפאוהו סתם אבל לפי הנ"ל ניחא דאם ישראלים כפאוהו הלא מסתמא כופים אותו לקיים המצוה ואם הוא אכל יצא ידי חובתו בודאי ומשו"ה לא אשמעינן הגמ' רק אם כפאוהו פרסיים ולא היתה אכילתו רק בשביל לפטור מכפייתן מ"מ יצא ידי חובתו וזה תליא בהא דמצות צריכות כונה ועי' ביום תרועה שם שנטה שם לכונה אחרת אשר כבר כתבנו למעלה שהוא רחוק מדרך האמת) והא דאמרינן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אין זה רק בקרבן משום דכתיב לרצונו ועי' בתוס' ר"ה ו' שהקשו למה לי דיקריב ללמד שכופין אותו הלא בכל מ"ע נמי כופין אותו. ותירצו דס"ד מדכתיב לרצונו אין כופין אותו הרי דכל היכא דבעי רצונו בעי קרא ללמד דכופין אותו

ועי' ביבמות דף ק"ו ע"א חליצה מעושה וגט כו' זימנין פסול כו' הא דלא אמר רוצה אני דתניא יקריב מלמד שכופין אותו לרצונו כו' הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה מוצא כו' הרי בהדיא דחליצה דמיא לקרבן דבעי רצונו ומשו"ה בעינן] שיאמר רוצה אני משא"כ בשאר מצות דלא בעיא לרצונו. ומחמ"ז לא נוכל לדמות חליצה לכל המצות שבתורה כמו שכ' התוס' גבי