הליכות אליהו על השולחן ערוך קס

דעדיין יקשו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עירובין שכ' דכל דבר שמערבין בו עירובי תחומין מערבין בו עירובי חצירות ומשתתפין בו והוא תמוה דהלא הכא קאמר הגמ' בהדיא דאי מערבין ע"ת אפי' לדבר הרשות אמרינן להנות נתנה ואנן קיי"ל בתחומין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומשו"ה שרי לערב באיסורי הנאה אבל עירוב חצירות ושיתוף דלכו"ע מערבין ומשתתפין אפילו לדבר הרשות א"כ האיך שרו באיסורי הנאה, ועיין ברא"ש פ' בכל מערבין שכ' מה"ט באמת דאסור לערב עירובי חצירות באיסורי הנאה מה"ט אבל דעת הרמב"ם תמוה וכבר תמהו האחרונים בזה ועי' באו"ח סי' שפ"ו ובמ"א שם

ולכאורא רציתי לפרש לעצמי דברי הרשב"א והרמב"ן שכונתם דבחליצה היינו טעמא דלא חשוב נהנה משום דהא דמעוכבת להנשא וכל טעמא דזיקה אינה אלא מחמת שעומדת לחליצה ומחמת עיכוב מצוה זאת רמיא עלה התורה איסורא לעלמא ויש להאריך בסברא זאת משו"ה יחשב גם סילוק האיסור בכלל המצוה, אבל בעירובי תחומין דהאיסור הוא בפ"ע והעירוב הוא רק תיקון להאיסור משו"ה אי מערבין לדבר הרשות חשוב סילוק האיסור הנאה וגבי עירובי חצירות נמי עיקר התיקון היה העירוב דבגמ' איתא בשעה שתיקן שלמה עירובין פירש"י שאסור לטלטל ברשות המשותפת עד שיערב ומיקרי האיסור ג"כ מחמת מצות העירוב ושייך כאן סברת הרשב"א ומשו"ה א"ש פסק הרמב"ם

אבל במק"א הארכתי לסתור עיקר הך סברא לתלות איסור זיקה במצות חליצה ויבום דכמה פעמים נמצא אשר היבם אינו ראוי לא לחלוץ ולא לייבם מ"מ היא בזיקתה קאי כגון חיי"ל וחרש וקיטע וכדומה ואין לאמר דביבמה כזו תהיה נשארת קושית התוס' ביבמות מ"ט ע"ב למה אין הולד ממזר מיבמה לשוק לרב ותירוץ ר"ת לא שייך ביבמה כזו כיון דאינה עומדת לחלוץ עיי"ש דאין לחלק באיסור אחד כיון דבעיקר לאו דיבמה אין הולד ממזר לזאת הכונה רחוקה בדברי הרשב"א, גם אין לתרץ דברי הרמב"ם דעירובי חצירות הוי מצוה שבחובה ע"פ מאי דקיי"ל בסי' שפ"ו ובסי' שס"ו דמצוה לחזור אחר עירובי חצירות ושיתוף ומקורו מגמ' ס"ח דאין זה אלא כדי להתרחק מן העבירה מפני שהמכשול מצוי אבל פשוט דלא הוי מצוה בפ"ע ולכן צ"ל דעירובי תחומין שאני דשני מכל מצות אחרות ולא מצינו כיוצא בה דהרי כל עיקר איסור תחומין הוא ממקום ששם ביתו וקולא היא דאקילו גביה שלא יוכרח לעקור סוכיה ומשכניה ויהיה רהיט ואזיל למקום שרוצה לשבות ואקילו גביה שמניח פתו במקום שרוצה ושם יהיה ביתו אבל אין כאן היתר איסור כלל דמה שמרויח בתחום עירובו מפסיד מתחום ביתו. גם לא נוכל לאמר דהוה מצוה מה"ת לר"מ או מדרבנן לדידן שיערב ע"ת אם ירצה לילך יותר מאלפים דהלא אם ירצה לשבות שם ברגלו בודאי היה מהני ג"כ לזאת עירובי תחומין לא הוה מצוה כלל אפילו לאו מצוה הבאה לתקן כי הלא לא תיקנו חז"ל כלל שלא יהיה תיקון להאיסור רק באופן זה גם אין כאן תיקון כ"א קנין בית מדרבנן משו"ה אם מערבין רק לדבר מצוה יש מקום לאמר דהעירוב הוה מצוה דכ"מ דצריך לו לילך לדבר מצוה תקינו רבנן שיערב אבל אם מערבין לדבר הרשות אין כאן סרך מצוה כלל ולא שייך כאן כלל הך סברא דמצות לאו להנות ניתנו

ומיושבת שפיר שיטת הרמב"ם דעירובי חצירות מותר באיסורי הנאה אף דמערבין לדבר הרשות דרק בעירובי תחומין אמרו האי כללא אבל לא בעירובי חצירות דהוה דומה ממש לטבילה (ואינו שייך לשיטת הרז"ה דבמצות דרבנן ל"א מללה"נ ועי' שעה"מ הל' לולב ואכמ"ל) דאין היתר לטלטל מרשותו לרשות חבירו או ברשות השותפים אם לא שיעשה כתיקון חז"ל לערב ע"ח או להשתתף ושייך שפיר מללה"נ כמו בטבילה אע"ג דע"י הותר לדבר הרשות ורק בער"ת נאמר הך כללא ולא במלתא אחריני, והרא"ש שכ' דגם בעירובי חצירות ל"א מללה"נ חולק בסברא זאת על הרמב"ם וי"ל דגם הרא"ש לא יסתור הך כללא בעיקר הסברא אך עירובי חצירות שאני ומכלל דברי נשמע שלא קשה מידי קושית השעה"מ בהל' לולב אשיטת הר"ן ורוב הראשונים דבמצוה שיש בה הנאת הגוף ל"א מללה"נ והא דאם מערבין לדבר מצוה אמרינן מללה"נ והא הכא מערבין לדבר מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו סעודת נשואין וכן הקשו מהא דמערבין לדבר הרשות לסברת הר"ן דלא איכפת לן במה שגורם הנאה

ולפי מה שביארתי אין כאן מקום קושיא כלל דלא נאמר זאת רק בעירובי תחומין דאם מערבין לדבר הרשות אין כאן מצוה כלל ואין האיסור מחמת גרם הנאה רק מחמת קנין בית באיסורי הנאה ואם מערבין לדבר מצוה הוה העירוב גופא מצוה ואמרינן מצות ללה"נ כמו טבילה וחליצה וכדומה ומה דהותר האיסור ויש לו גרם הנאה אין כאן איסור או מחמת סברת הרמב"ן והרשב"א דסילוק איסור לא נחשב הנאה או מחמת סברת הריטב"א והר"ן דאין אסור באיסורי הנאה הך גרם הנאה שאח"כ

ובדברי הנ"ל שאמרתי לחלק בין עירובי חצירות לעירובי תחומין מיושב מה דצ"ע לכאורא הא דעושין לחיים מעצי אשרה כמבואר עירובין ה' ובשו"ע סי' שס"ג ולכאורא הלא לכתחילה היה להיות אסור כי הלא מערבין לדבר הרשות כמו עירובי תחומין למ"ד הכי, אבל לפמ"ש למעלה א"ש כיון דלא הוה רק תיקון איסור הוי שפיר כעירובי חצירות דאמרינן לגבי' מצות ללה"נ ומשו"ה פ' הרמב"ם עושין לחי מעצי אשירה דמשמע אף לכתחילה ויעויין ר"ן נדרים ל"ב ע"ב ומקריב קרבנותיו כו' ואע"ג דשרי ליה בהך קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי ולשיטתיה אזיל דזה אינו אלא גרמא בעלמא ומותר ואי דקא משתרשי ליה דמי קרבן אין זה הנאה כיון דאחר עושה כמ"ש למעלה. ועי' בתוס' שבועות מ"ד ע"ב שהקשו על הך מימרא דרבא מותר לו לתקוע תקיעה של מצוה והלא נהנה בפרוטה דר"י ולתירוץ הר"ן והריטב"א י"ל דלק"מ דאין זה אלא גרמא בעלמא ובגמרא נדרים לא אמרו זאת אלא במודר הנאה מאדם אשר גרם הנאה אסור אבל לא באופן כזה אשר הפטור הוא בשביל המצוה ששומע ויש לפקפק בזה כי סברא דקה היא. אך המורם מכל האמור כי לפי הנלע"ד אשר גם במצות הבאות רק להתיר ג"כ אמרינן בהו הך סברא דמצות ללה"נ ולשיטת הרמב"ן והרשב"א ההכרח לאמר כן כיון דסילוק האיסור ע"פ מצות התורה לא מיקרי הנאה כיון דע"פ רצון המצוה הוא שלא יסולק האיסור רק במעשה זו. אך לשיטת הריטב"א והר"ן י"ל לדעתם כי ל"א בהו מללה"נ וא"כ לשיטת הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם אין הכרח מזה לאמר דחליצה הוי מצוה חיובית ולשיטת הריטב"א והר"ן יש לפקפק בזה וצ"ע

עוד יש להביא ראיה מתוס' נדה ס"ו ע"ב בד"ה כל הראוי כו' וא"ת אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בבילה וקריאה בחליצה ובביכורים וי"ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה התורה אלא שיטהר האדם כו' וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעיא אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינה הלכך לכתחילה בעי ליעבד עיי"ש הרי בהדיא דחילק