הליכות אליהו על השולחן ערוך קנט

וכפי הנראה לי בהבנת דבריהם תהיה נ"מ לדינא דהנה הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף ק"ג וכן הרשב"א ז"ל בחידושיו שם כתבו ז"ל ואי משום איסור הנאה מצות לאו להנות ניתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכבת בה אלא מצוה לאו הנאה היא ויש מפרשים לכתחילה לא תחלוץ מפני שנהנית שנשאת בו ולא דאיק לן מהא דראוהו ב"ד כיון שאם יצא נהנה ועביד איסורא אמרינן שלא יצא ולא נהנה עיי"ש. הרי דלהרשב"א והרמב"ן סבירא להו דלפי מאי דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו כל סילוק איסור ע"פ מצות התורה לאו הנאה מיקרי וא"כ גם שחיטה וכדומה כיון דליכא הנאה אחרת רק סילוק האיסור לפי מאי דקיי"ל מללה"נ הכי נמי שרו ומסוכנת דאסורא טעמא אחרינא הוא כמ"ש למעלה

אבל הריטב"א בסוכה והר"ן שם בפ"ג כתבו לתרץ קושית הרמב"ן באופן אחר וז"ל אע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב נהנה מאיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו אבל כל שאין לו הנאה מגופו רק שגורם לו הנאה וריוח ממק"א אינו הנאה מן האיסור כדרך שאמרו בטובל במעיין שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה, הרי דהריטב"א והר"ן פליגי בזה על סברת הרמב"ן והרשב"א (וחי' הרשב"א לסוכה המה להריטב"א כנ"ל) דהריטב"א והר"ן סבירא להו דאף למאי דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו מ"מ סילוק האיסור הנאה היא והא דמותרין באיסורי הנאה היינו מחמת שאין איסורי הנאה אסורין רק בכשנהנה מגוף האיסור אבל לא כשגורם לו הנאה וריוח. אך סברתם זאת צריכה עוד תבלין דא"כ גם מחתך בסכין של ע"ז נאמר ג"כ דאינו נהנה מגוף האיסור דההנאה באה לו בשעת האכילה ואי דבשעת החיתוך מכשירתו לאכילה א"כ גם במעיין תיכף כשטובל הוכשר לעשות בטהרות ולאכול במעשר ונדה הותרה לבעלה, א"כ מ"ש מחתך בסכין של ע"ז דאסור כמבואר בחולין ח' והנך שרו

ונראה להסביר הדבר דהנה כל איסורי הנאה אינם אסורים אלא לדבר שסגולתן בכך ועומדים לזה כגון חלב של שור הנסקל למשוח בו עורות ולסוך בו הוי דברים שסגולתן ועמידתן לכך, ומניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו הוי דבר שסגולתו בכך אך כיון שאינו עומד לזה מיקרי שלא כדרך הנאתו ומשו"ה במחתך בסכין של ע"ז כיון שסגולת הסכין ומלאכתו בכך ועומד לזה התיקון בודאי אסור באיסורי הנאה, אבל מעיין הלא סגולתו לרחוץ ולהקר בו אבל מה שעולה על ידו הטמא מטומאה לטהרה לא מסגולת המעיין הוא רק מסגולת המצוה ואף שע"י המעיין בא לו הוי רק כמשתכר באיסורי הנאה, אך כ"ז דוקא אם המצוה גופא לאו להנות נתנה וגוף הטבילה לאו הנאה היא אבל אם מצות להנות נתנו הוי טבילה של מצוה רחיצה של הנאה כמו להקר ולרחוץ שהמה אסורים באיסורי הנאה וכמו כן נטילת לולב ושופר וחליצה וכדומה. ולפי סברא הזאת אפשר לאמר דשחיטה אסורה בסכין של ע"ז ואינה דומה לטבילה וכדומה כיון דמחתך בו חתיכה הצריכה לו וזהו דרך הנאתו של סכין וסילוק האיסור הלא מיקרי הנאה לשיטתם וצ"ע, אבל לסברת הרמב"ן והרשב"א כיון דסילוק האיסור לאו הנאה הוא א"כ גם שחיטה לאו הנאה היא וכנ"ל

ולכאורא יש להביא ראיה לזה דסילוק האיסור לאו הנאה היא מהא דאמרינן המודר הנאה מחבירו תורם לו את תרומתו אע"ג דעושה לו הנאה דמתיר לו את כריו לאכילה עכ"ז שרי, והיינו ע"כ משום דסילוק איסור לא מיקרי הנאה. אך באמת ע"כ צריכין אנו לחלק בין הא דתורם את תרומתו לשארי העושים כגון טבילה וכדומה דאל"כ תיקשי למ"ד מצות להנות נתנו מה יעשה בהך משנה דותורם את תרומתו דהלא אם מצוה להנות ניתנה גם סילוק איסור מיקרי הנאה אע"כ צ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כיון דאינו עושה בעצמו הוי מבריח ארי שלא מדעתו דלא יחשב הנאה אבל אם עושה בעצמו גם הברחת ארי מיקרי הנאה

ובזה מיושבין דברי הטור סי' רכ"ג שכ' על מה שכ' הרמב"ם ופרע את חובו ואיני מבין דבריו האיך יפרע את חובו באיסורי הנאה ותמה הב"י הלא משנה ערוכה כדברי הרמב"ם ובע"ח באין ונפרעין ממנו אבל באמת צדק הטור בתמיהתו שלא תמה רק עמ"ש הרמב"ם ופרע את חובו דמשמע שהוא פורע בעצמו דזה אסור דהך סברא דמבריח ארי לא שייך רק כשאחרים עושין לו אבל אם הוא עושה בעצמו פשוט דזה הוי הנאה ויש להעיר בזה במ"ש לעיל לענין סברא דקא משתרשי דלפ"ז מרש"י דכתובות אין ראיה דשוקל לו את שקלו שאני כיון דאינו עושה בעצמו

גם בסברא הזאת יש ליישב מה שלכאורא יש לתמוה עמ"ש הרמ"א במודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה דהיינו ע"כ אפי' כשיודע שבעל הבהמה רוצה לשחטה דאל"ה מאי למימרא וא"כ מ"ש ממה ששנינו מלמדו מקרא ואינו מלמדו כו' והיינו כיון שרשאי לקבל שכר ע"ז הוי הנאה במודר, וא"כ למה תגרע שחיטה הלא פשוט המנהג אף בימי רמ"א דמקבלים שכר וכן הוא בשו"ע בכמה מקומות. אבל לפי הנ"ל א"ש דהיכא דהוא מלמדו הלא בעצמו עושה שלומד ממנו ואם הוא במקום שמקבלין שכר הרי בעצמו מקבל הנאה ממנו אבל כיון שעושה שלא מדעתו הך סברא דקא משתרשי ליה ממון אין זה אלא כמבריח ארי וכן דגוף הדבר שעושה לאו הנאה היא דהוה מקלקל כמ"ש הש"ך אי מטעם דהוה מצות ללה"נ כמ"ש למעלה ומשו"ה לא נחשב גם הך סברא דקמשתרשי להנאה וכיון דאתאן לזה אין ראיה מהך דותורם לו את תרומתו דסילוק האיסור לא נחשב הנאה, דהתם שאני כיון דאינו עושה בעצמו אבל היכא דעושה בעצמו י"ל שפיר דסילוק האיסור נחשב הנאה כס' הריטב"א והר"ן וגם הרמב"ן והרשב"א לא כתבו רק למ"ד מצות לאו להנות נתנו כיון דמעוכבים ע"פ מצות התורה שצותה שלא יסולק האיסור רק ע"פ רצון המצוה משו"ה לא נחשב סילוק האיסור להנאה אף אם עושה בעצמו

אך העומד לנגדינו לכאורא היא סוגית הגמ' בעירובין ל"א דכו"ע מצות לאו להנות נתנו ובהא קמיפלגי דמר סבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות הרי משמע בהדיא דאף שהעירוב גופא הוא מצוה מ"מ אין מערבין לדבר הרשות ויוצאה מזה הנאה ממש אסור באיסורי הנאה וסותר לסברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דלסברתם כיון דסילוק האיסור לא נחשב הנאה א"כ גם אם מערבין לדבר הרשות אמאי אסור הרי אין כאן סילוק איסור, ולפום ריהטא נראה מכאן לחלק בין מצוה חיובית ובין מצוה שאינה חיובית דכל מצוה שאינה חובה רק באה לתקן תיקון הצריך לו ל"א בה לאו להנות נתנה ומשו"ה דוקא אם אין מערבין רק לדבר מצוה היה העירוב גופו מצוה אבל אי מערבין אפילו לדבר הרשות לאו מצוה היא משא"כ מצוה שהיא חובה לא איכפת לן אם יוצא מזה היתר לדבר הרשות

אבל עדיין תיקשי מטבילה דהויא מצוה שאינה חיובית ועכ"ז אמרינן מללה"נ כמ"ש, גם מגט לדעת הרמב"ם והטור דלדידהו ע"כ הסברא משום מללה"נ. ועוד