הליכות אליהו על השולחן ערוך קנח

אי לאו בקביעא דירחא תליא היינו מהדרין שיהיה ד' שלו בשבת הרי דגם ביוה"כ ס"ל דמזין עליו בכל יום וכמו דפירש"י בהדיא הרי דרבא ס"ל טבילה בזמנה מצוה והזאה בזמנה מצוה ומשו"ה קאמר שפיר דאמרינן בהזאה וטבילה מצות לאו להנות נתנו, אבל הרמב"ם לשיטתו שפסק בהל' עבודת יוה"כ כר"ח סגה"כ דלא בעי הזאה רק ג' וז' הרי דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה וכן כתב הכסף משנה בפי"א דפרה שהרמב"ם ס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה גם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה וכמו שהאריך הלח"מ פ"ו מהל' יסה"ת עיי"ש וא"כ הוי הזאה וטבילה לדעתו כמו שחיטה ולא אמרינן בהו מצות ללה"נ ומשו"ה השמיט הרמב"ם הנך שתי מימרות דרבא כן אפ"ל לכאורא, אבל באמת אינו נראה בעיני לאמר דרבא היה מוכרח לסבור טבילה בזמנה מצוה וכן משמע בתוס' שבת קכ"א שרבא ס"ל טבילה בזמנה לא מצוה וכן כתבו התוס' בנדה ס"ו אליבא דרבא דטבילה לא הוי מצוה שבחובה עיי"ש גם הרי הב"י ביו"ד סי' קצ"ו כ' דאנן קיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ומ"מ פסק בסי' רי"ז ובסי' רכ"א להך דהנודר מן המעיין טובל בו טבילה של מצוה גם סתימות דברי רבא לא משמע דיהיה תלוי במחלוקת טבילה בזמנה מצוה גם בדברי הרמב"ם ביארתי במק"א דלא כהלח"מ רק מהא דכ' דאם אין לו גמי כורך בבגדו י"ל דהיינו כרבנן רק מחמת דמסתמא לאו בגברא ערטילאי מיירי אבל לר"י לא מהני בבגדו, ועי' ב"י או"ח שי' תקנ"ד ואכ"מ) הרי דגם במצוה הבאה לתקן אמרינן מצות לאו להנות נתנו והא דאסור בשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז ול"א מללה"נ י"ל דבשחיטה איכא טעמא אחרינא

דהנה בשחיטה יש שני תיקונים, אחד שמתיר הבשר לאכילה ע"פ מצות התורה וזבחת ואכלת, ועוד תיקון אחד שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י שבחייה לאו לאכילה עומדת ומשו"ה בבהמה בריאה כיון דתיקון הב' מה שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י לא הוה בה תיקון כלל דהלא בריאה אינה עומדת לכך ולא נשאר בה רק תיקון הא' מה שמכשירו לאכילת ישראל ע"פ מצות הבורא אין כאן הנאה דמצות ללה"נ (ואף דגם לישראל איכא הנאה שמכשירו לאכילה מ"מ הרי כבר כ' הרשב"א דהיכא דאיכא מצוה והנאת הגוף אמרינן מללה"נ ואף לסברת הר"ן מ"מ כבר כ' השעה"מ דהיכא דליכא הנאה בעת מעשה מודה הר"ן עיי' בשעה"מ הל' לולב גם נראה דבישראל כיון דבהמה ועוף אין לה היתר אחר לצאת מחייה לידי אכילה רק ע"פ מצות התורה אין לחשב תיקון אחר כלל רק הנאת המצוה וזהו נכון)

ומשו"ה א"ש מה דאמרינן דבהמה בריאה מותר ולא הוי הנאה דהעיקר בזה הוא הנאת המצוה ולא להנות נתנו אבל במסוכנת אסירא דאף דההנאה שמכשירה לאכילת ישראל עיקרו מצוה ולא להנות נתנה אך הלא במסוכנת גם ההנאה שמכשירו לאכילת כלבים ולא"י הוה הנאה כיון דהולכת למות ושפיר אסור בסכין של ע"ז כמו במחתך. וא"ש נמי בזה פסק הרמ"א בס"ס רכ"א דהנודר הנאה מן חבירו שוחט לו בהמה בריאה ועי' ש"ך וט"ז ולכאורא תמוהה מאד הסברא דהלא מעשה בכל יום ששוחטין בהמה בריאה לאכילה והנאה רבתי היא שממציא לו בשר לאכילה ופוק חזי בי מסחתא אשר מקפידים דוקא על בהמה בריאה והאיך נאמר דשוחט לכתחילה ומקלקל הוא, אבל לפי הדברים אשר דברנו א"ש דודאי הנאה שמכשרתו לאכילה הנאה רבתי היא רק דהוה הנאת מצוה ומה שמכשירתו לאכילת כלבים ומוציאתו מן אמה"ח הלא אין כונתו לכך, ועכשיו כששוחטין בהמה לאכילת ישראל מיקר הכונה לעשות ע"פ מצות התורה ולאו הנאה היא

וא"ש בזה ג"כ מה דהקשו התוס' בחולין שם מהשוחט חטאת בחוץ בשבת למה מיקרי מתקן ולא הקשו מכל שוחט בשבת דחייב ול"א מקלקל הוא דהוה הקושיא אלימתא מקושיתם שהקשו מפסחים ע"ג השוחט חטאת בשבת בחוץ דלפי פי' התוס' שם בפסחים קאי הסוגיא אליבא מ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל משוחט בשבת דלכו"ע חייב הא הקושיא חזקה, אבל לפי הנ"ל לא היו יכולים להקשות מכל שוחט בשבת דודאי הוה מתקן גמור לענין שבת דגם תיקון מצוה הוי תיקון גמור לענין שבת כמו דאמרינן שבת ק"ו עיי"ש ולזאת לא הקשו רק משוחט חטאת בשבת בחוץ דקילקולו באמת רבה על תיקונו והתוס' בשבת שהקשו מכל שוחט בשבת נדבר מזה למטה

וגם בגט שהוא ג"כ מצוה רק להתיר מ"מ כ' הרמב"ם והטור דכותבין לכתחילה ועי' בב"ח וב"ש בביאור דבריו דהיינו מחמת מצות לאו להנות ניתנו ואף התוס' דאסרי לכתוב לכתחילה לא כתבו מחמת דגירושין רק שדייקו מלשון הגמ' כתבו על איסורי הנאה כתבו דיעבד אבל לכתחילה אסור לכתוב עיי"ש. ונ"ל דהיינו משום שהכתיבה גופה הוה הנאה כמו דקיי"ל לענין שבת דכתב שתי אותיות אף שלא לצורך חייב וע"כ דחשוב תיקון לאמן ידיו או דהשתי אותיות חזי לאיזה דבר כמו דאמרינן בשבת ומשו"ה אסור לכתוב על איסורי הנאה וכן דייק לשון הגמ' כתבו על איסור הנאה כשר דמשמע כיון שכתבו כשר לגרש בו לכתחילה והיינו משום דמצות ללה"נ

ומה שכ' החלקת מחוקק באה"ע שם דאסור משום דנהנה דקא משתרשי ליה דמי הנייר שהיה צריך להוציא על נייר אחר וכן כתב התוי"ט במעילה עיי"ש צ"ע די"ל דהנאת המצוה לא הוי הנאה גם הנאת דקמשתרשי לא הוה הנאה וכעין זה כ' הר"מ בפי' המשנה בשקלים על הא דהשולח שקלו ע"י אחר ושקלו ע"י עצמו כ' וז"ל וכששקלו ע"י עצמו הוא נהנה כו' וההנאה היא שלא ימשכנו אותו כו' וזו היא ההנאה שבסיבתה נתחייב מעילה דלהשלים המצוה העיקר אצלנו מצות לאו להנות ניתנו עיי"ש. וכן צ"ל לפירש"י בכתובות ק"ח על הא דשוקל לו את שקלו מצוה קעביד כלומר מצוה בעלמא קעביד ואינו מהנהו לזה וכן בד"ה ועל העתיד לגבות יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה כו' והלא קמשתרשי ליה דמי שקלו שהיה עליו לתן משלו ועכשיו יצא ידי המצוה. ומ"ש רש"י נמצא שכר המצוה על הנותן לא בא לאפוקי המקבל כיון דיצא ידי חובתו בודאי קיים המצוה אע"כ דכיון דמצות ללה"נ לא חשיב גם הנאת משתרשי להנאה של כלום, ואף לפי' התוס' בכתובות שם דפי' דאינו שוקל לו את שקלו רק באופן שהוא פטור אין זה רק בשקלים דממשכנין אותו וכמ"ש הרמב"ם בפה"מ כנ"ל אבל בשאר מצות י"ל דגם התוס' מודו דהנאת משתרשי אין זה הנאה וגם משמע כן מהא דשופר ועירוב דאמרינן מצות ללה"נ אף בגווני דקמשתרשי הדמים שהיו עולים לו דבר של היתר

שוב ראיתי במח"א שכ' בהל' זכיה מן ההפקר בדבר שאסר עליו בהנאה יכול לתן לצדקה והשיג עליו הנתיבות בסי' רע"ה מטעם דקמשתרשי ליה ולי נראה כמ"ש, והא דאמרינן בנדרים דקמשתרשי ליה פרוטה דר"י אפ"ל דהיכא שהעניים עומדים עליו הוי כמו בע"ח דוחק וכמו שקלים שכ' הרמב"ם דאם ממשכנין אותו הוי הנאה וצ"ע ולכאורא צריך להבין דנהי דהמצוה גופה ללה"נ אבל הלא יצאה מזה לו הנאה גמורה דהותר הבשר לאכילה ובגט הותרה האשה לעלמא וכן בטבילה הוכשר לאכול בטהרות ומתוקן לדברים הרבה והנה נתקשו בזה רבותינו הראשונים.