הליכות אליהו על השולחן ערוך קנז

לעונת נדרים דאז אמרינן כיון שיודעת לשם מי היא עושית יודעת גם לכון גם כונה זו

ולהלכה קיי"ל דבעינן גדולה מטעם דהוקשה אשה לאיש ומ"ש הרמב"ם דחליצה דחרש וחרשת לא הוי חליצה כלל היינו משום דפסק כרבא וחרש וחרשת הלא גריעי מקטן שהגיע לעונת נדרים ויש להאריך בזה ובביאור הירושלמי במקומות אחדים ואם יספיק לי הזמן אבאר למטה. אך זהו לדעתי פשוט ומוכרח דכונה האמורה בענין זה הוא כונת היתר האמורה בגירושין ואינה כונת קנין גרידא ומשרה בעינן כונת שניהם דאין זה ענין כלל לדעת אחרת מקנה אותו גם אינה כונת מצוה ולא קשה מחליצת מומר דחולץ כשם שמגרש ולא פקפק אדם מעולם מחמת כשעושה הוא עושה להתיר ובדבר זה לא אמרינן גם בא"י אדעתיה דנפשיה קעביד. וא"ש נמי מה דלא הקפידו שיכונו שניהם דוקא לשם מצוה ומהני אף אם עושה לשם הנאת ממון ולא הוזכר בראשונים שיכון לשם מצות ה' לבד בסמ"ג מ"ע הנ"ל ואינו אלא לכתחילה ולדעתי הדברים ברורים ופשוטים

ועתה נבוא לעיקר הספק על מצות חליצה אם באה לתקן האיסור לבד כמו שחיטה וטבילה או אם היא מצוה שבחובה כמו יבום וכדומה והנה מהכונה האמורה בחליצה אין שום הכרח כפי מה שביררנו למעלה דאף מ"ד מצות אינן צריכות כונה מודה בזה גם רב דס"ל מצות הבאות לתקן כמו שחיטה וטבילה אצ"כ מ"מ ס"ל דבחליצה מעכבת כונה א"כ אין הכרעה כלל מזה. ולכאורא פשטות דברי הגמ' והראשונים מורין דהוה מצוה שבחובה דביבמות דף ל"ט אמרינן חליצת קטן וחליצת גדול כו' ולינטר דילמא אתא וחליץ כו' אלא כו' שהויי מצוה לא משהינן הרי דחליצה הוי מצוה משו"ה אסור להשהותה כמו דדרשינן מקרא ושמרתם את המצות שלא יחמיצו המצות ואסור להשהותה. עוד יש לדקדק מר"פ כיצד י"ח ע"א ארבעה אחין כו' הרי אלו חולצות כו' האי ליבם חדא כו' דילמא אדמייבם חד מיית אידך והא בטלת מצות יבמין כו' ופירש"י ד"ה לעולם אין זיקה כו' הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דא"נ מיית אידך הדר האי וחליץ לה עיי"ש ואם נאמר דחליצה אינה באה אלא להתיר זיקתה ואינה מצוה בפ"ע א"כ מה איכפת לי אם תהיה מותרת להנשא ע"י מיתת היבם השני בלא חליצה כיון דגם בחליצה לא עביד מצוה

מיהו זה יש לדחות ולאמר דמאן דחייש לביטול מצות יבמין ס"ל כיון דהקפידה תורה שתיפקע זיקה ביבום או בחליצה ולא בדבר אחר חיישינן שלא תופקע בכדי ע"י לקיחת אחותה ומאן דלא חייש קסבר באמת דלא הקפידה תורה כלל בזה רק אשה הזקוקה אמרה תורה שלא תצא רק בחליצה ומשו"ה קאמר הגמ' מאן דלא חייש אפילו לודאי לא חייש ומנ"ל הא אע"כ דבעיקר הסברא פליג

ויש להביא ראיה לזה דאף מאן דחייש לביטול מצות יבמין אינו מחמת דחייש לביטול מצות חליצה רק לביטול הזיקוק ע"י מעשה אחרת שלא כדת של תורה, דאל"כ כיון דחייש לביטול מצות יבמין ואוסר ליבם מחמת חששא דשמא ימות אידך ועי' בתוד"ה ודלמא שכ' אע"ג דרבנן לא חיישי למיתה לזמן מרובה חיישינן שפעמים שמאחרין זמן מרובה מלחלוץ ולייבם אחר חבירו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות עיי"ש ולכאורא הדברים מתמיהים שאוסרין לו לקיים מצוה ולייבם את יבמתו מחמת חששא שמא ימות השני ותבטל מצות יבמין מיבמה השני ומתירין לו להשהות זמן מרובה מלקיים המצוה ולא חיישינן כל שמא ימות או תמות ויתבטל מצות יבמין, אע"כ שלא חיישינן רק שלא לבקש טצדקי להפקיע זיקתה ע"י מעשה אחרת שלא כמצות התורה

ולכאורא יש להוכיח מכאן דלא הוה מצוה חיובית כמו כל המצות דהרי אמרינן בזבחים דף ק' ע"א דבער"פ אחר חצות אסור לטמאות א"ע אף לר"ע דס"ל לה יטמא מצוה כיון דכבר חיילא עליו מצות הפסח וקודם חצות מותר אלמא כיון דחיילא עליו מצות התורה אסור לבקש טצדקי להפטר ממנה ודוחה אף מ"ע הקלה וא"כ איך ס"ל לר"ג דלביטול מצות יבמין אף לודאי לא חייש הרי כבר חיילא עליו המצוה אע"כ דמצות יבום שאני כיון דהתורה נתנה לו רשות שלא לקיימה רק להתירה בחליצה וחליצה לגבי יבום לאו מצוה היא משום דחליצה לאו מצוה שבחובה היא משו"ה ס"ל לר"ג דיכול לבטלה גם במעשה אחרת ודוחק לאמר דר"ג לא ס"ל הך דזבחים ועי' יבמות ע"ז דפריך מר"ג אמילתא דר"ע בענין אחר עיי"ש

עוד יש להביא ראיה לכאורה דחליצה הוי מצוה מהא דאמרינן יבמות דף ק"ג אמר רבא הלכתא אחד סנדל כו' ואחד סנדל של ע"א לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה ופירש"י ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו להנות נתנו, ואם נאמר דחליצה לא באה רק לתקן איסור ולא הוי מצוה בפ"ע והוי כמו שחיטה הלא כבר כ' האחרונים דל"א בכה"ג הך סברא דמצות ללה"נ וכמו דאמר רבא גופא חולין ח' השוחט בסכין של ע"ז פעמים שאסור במסוכנת ועי' בכרו"פ סי' י' שרצה לאמר דרבא קאמר התם רק לפי מאי דס"ל בס"ד מצות להנות נתנו אך כבר השיגו עליו, גם הלא כל הפוסקים הביאו הך דרבא להלכה בשוחט בסכין של ע"ז

אך לדעתי נראה דאין קיום להך כללא רק דגם במצוה הבאה להתיר אמרינן ג"כ הך סברא דמצות ללה"נ ותליא באשלי רברבי כמו שאבאר דהנה אמרינן בר"ה כ"ח הנודר מן המעיין אסור לטבול בו בימות החמה וטובל בו בימות הגשמים אע"ג דטבילה הוי ג"כ מצוה הבאה להתיר כמו שחיטה וכמו שהושוו יחד לענין כונה בחולין ל"א וכמו שכ' הר"ן בהדיא בחידושיו שהבאנו למעלה, ומ"מ אמרינן מצות לאו לה"נ. (וחוץ לדרכנו אפשר לאמר דיהיה תלוי הך דינא אם טבילה בזמנה מצוה או לא דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה תהיה טבילה מצוה שבחובה שהרי חובה עליו לטבול בזמנו וא"כ שפיר אמרינן מצות ללה"נ אבל למאן דיסבור טבילה בזמנה לאו מצוה א"כ הוי טבילה מצוה שבאה רק להתיר כמו שחיטה לא אמרינן בה מצות ללה"נ וארווחנא בזה ליישב השמטת הרמב"ם הנך שתי מימרות דרבא בר"ה שם הנודר מן המעיין, טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, המודר הנאה מחבירו מזה עליו הזאה של מצוה בימות הגשמים וכבר ראיתי בשעה"מ הל' שופר שהביא שתמהו על הרמב"ם שהשמיט הנך שתי מימרות אבל לפ"ז אפשר ליישב דבריו דאזיל לשיטתו בזה, ועיין ביומא ח' אחר זה ואחד זה מזין עליו כל ז' דר"מ ור"י כו' ר"ח סגן הכהנים אמר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' ביוה"כ כל שלישי ושביעי כו' אלא דכו"ע טבילה בזמנה מצוה ובהא קמיפלגי ר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה ור' יוסי סבר לא מקשינן ור"ח סגה"כ כו' לעולם לא מקיש וכהן השורף את הפרה כו' אמר רבא הלכך כה"ג ביוה"כ דלא בדידן תליא מלתא בג' בתשרי בעיא לאפרושי וכל אימת דמתרמי כו' ופירש"י ואע"ג דלא הוה רביעי שלו בשבת ונמצא הזאתו בטילה ב' ימים, אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרשינן לו בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי בשבת הרי דרבא ס"ל לגמרי כר"מ דאחד זה ואחד זה מזין עליו כל ז' ומשו"ה ביוה"כ