הליכות אליהו על השולחן ערוך קנו

למה לי איש רק משום דצריך דעת אבל לא הקשו כיון דפטורים מן המצות לא מהני החליצה אע"כ כמ"ש די"ל שיש תיקון וקנין במצוה אינם קשורים זה בזה ואף אם לא יצא י"ח המצוה מ"מ ואינו בר חיובא מ"מ מועיל לפטור ולקנות ולטהר

וגדולה מזו רצה הטו"א בר"ה כ"ח לאמר דאף ידי מצוה יצא אם עשאה בשעה שהוא פטור כגון קטן ונתגדל למ"ד צריכה מיעוטא עיי"ש ואף שדינו פשוט שאינו כמו דמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' חו"מ שכ' דאכל בשעה שהוא נכפה לא יצא י"ח כיון דבאותה שעה פטור מן כל המצות עיי"ש אבל היכא דאיכא קנין ופטור מוכרח לדעתי דאף אם אינו חייב בהמצוה ואף אם לא יצא ידי חובתו מ"מ אינו מעכב להקנין והפטור. וא"כ לא נוכל לאמר כלל דתהיה תלויה פלוגתת דרב ור"י במצות צריכות כונה אף אם ס"ל טבילה בזמנה מצוה וע"כ לא פליגי אלא אם בפי שיכון להתיר דר"י בעי שיכון להתיר ורב לא בעי ומשמע בגמ' חולין שם דר"י יליף דבעי כונה מוכבס דבעי לדעת כהן ומהכא שמעינן כל טבילת חולין שפסולה עד שיכון, ומשו"ה מהני גבי טבילה כונת חברתה דכיון דכל עיקר טעמא דכונה דילפינן מוכבס והתם ג"כ מהני מה שמכבסים אחרים לדעת כהן אבל לא פגע ולא נגע בכונת המצות דבודאי בעי שיכון בעצמו. ותמוהים לי דברי הרב בעל כפות תמרים שרצה לאמר בר"ה כ"ח דגם כונת המצות סגי שיכון אחר כמו דמהני בטבילה ולפי הנ"ל אינו דומה כלל גם הסברא תמוהה. א"כ יש להוכיח מטבילה דהכונה לצאת אינה מעכבת ליטהר דהלא כו"ע מודו אף אם לא נתכון הסובל מ"מ מהני טבילתו ואף למ"ד טבילה בזמנה מצוה א"כ אין סברא כלל לאמר דהך כונה המעכבת בחליצה תהיה מחמת כונת המצוה דזו לא שמעינן דיהיה מעכב יציאת ידי חובת המצוה להפטור וההיתר התלוי במעשה הזאת

וצ"ע דברי הפ"י גיטין ס"ה שהקשה על הח"ץ הנ"ל האיך אפשר לאמר דלמ"ד קטנה חולצת משתגיע לעונת הפעוטות דהוא מטעם כונת קנין דא"כ מ"ט דרבא אליבא דר' יוסי דאמר שתגיע לעונת נדרים אע"כ דבהא פליגי אמוראי דמ"ד משתגיע לעונת נדרים ס"ל דבעי כונת המצוה. ולפי מה שביארתי אי אפשר לאמר כן שיהיה מעכבת כונת המצוה בהיתר חליצה גם אם הכונה מעכבת לעכב ג"כ מה שפטורה מן המצות דבכה"ג בודאי לא יצא י"ח כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' חו"מ והבאתי למעלה. גם צ"ע לי דברי הפ"י דהלא לרבא אליבא דר' יוסי קיימינן ואיהו ס"ל לר' יוסי דלא ס"ל כלל מצות צריכות כונה כמ"ש התוס' בר"ה כ"ח ד"ה אמר עיי"ש. והא דאמר ר' יוסי עד שיתכון שומע כו' כבר דברו מזה המפרשים גם מוכרח כן מדלא משני רבא בסוכה מ"ב אליבא דר' יוסי אלא כגון שהפכו ולא כגון שנתכון שלא לצאת וכן מוכח בתוס' סוכה שם שהקשו על אביי ותי' דאביי קבלה מרבא דמצות אינן צריכות כונה הלא עדיפא הו"ל להתוס' להקשות דהלא אליבא דר' יוסי קיימינן ואיהו ס"ל בפסחים דמצות צריכות כונה אע"כ דהתוס' לטעמייהו דרבא אליבא דר' יוסי וכן לאביי דקבלה מיניה ס"ל באמת לר"י מצות אינן צריכות כונה

אשר ע"פ כל הדברים האלה י"ל ברור דהך כונה האמורה בחליצה אינה כונת קנין גם לא כונת מצוה. אבל לענ"ד הכונה היא כונת היתר דבעי שידע שמתירה בחליצה זו לעלמא וכן היא בעיא שתדע שנתרת לעלמא. ולפ"ז לר' יוחנן לטעמיה דס"ל דבכל מילי שצותה התורה להתיר במעשה זו בעינן שיכון להתיר כמו בטבילה גם בשחיטה היה בעיא כונה רק דילפינן מדבעי קרא לקדשים א"כ היינו יכולין לאמר דר"י לטעמיה אזיל ובעי גם בחליצה עד שיתכונו להתיר אך הלא כתבנו למעלה דגם לרב אמרינן דחליצה מעכבת הכונה. ויש לאמר דחליצה ילפינן מגירושין אשר גם בגירושין בעינן כונת היתר לעלמא לבד כונת קנין ולא מיבעי לשיטת התוס' גיטין ע"ח אשר בעינן גם דעתה שמשלחה בגט זה אף דלקנות לא בעינן דעתה דהלא מתגרשת בע"כ רק משום דבעינן ושלחה בעינן שתדע שמשלחה. ואף להרמב"ם דס"ל פ"א מהל' גירושין דלא בעינן שתדע היא היינו משום דאשה מתגרשת בע"כ ולא מעלה ולא מוריד דעתה כלל אבל דעתו בעינן שיהא לשם כונת היתר ולא מחמת קנין כמ"ש הרמב"ם שם בפ"א הל' א' מעשרה דברים שהמה מעיקר הגירושין שיתננו בתורת גירושין ובהל' ט' כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנ' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה שלא יתנו לידה אלא לשם כריתות

ועי' ברשב"א בחידושיו פ' הזורק דף פ"ז שכ' וז"ל ותמוה דהא אי לר"י בן גודגדא מדמית לה אפילו הא גיטך אינו צריך דמשנתנו לה מגורשת אלא ודאי לא דמי דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות כאומר שיתן בידה בדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים ואפילו ריח הגט אין בו עיי"ש. וכן כתב בר"פ הזורק ד"ה נתן הגט בידה כו' דאין כאן קושיא דלעולם דעת בעיא אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת ספר כריתות ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא כו' אבל כי לא אמר לה ולא לעדיה אינה מגורשת עיי"ש

ולכאורא צ"ע לשיטתם מירושלמי דתרומות פ"ח והובא בתוס' קידושין י' ע"א ניחא מת גירושין מאי איכא למימר ולסברת הרמב"ם והרשב"א דלא בעינן דעתה דוקא שתדע שמשלחה בגט זה שפיר משכחת לה דהודיע להעדים ולאשה ואכ"מ ועי' בהה"מ לדעת הרמב"ם. אבל לכו"ע בעיא בגט כונה להתירה לעלמא ולא מטעם קנין רק מחמת גזירת הכתוב הכי נמי כונה האמורה בחליצה אינה אלא כונה להתירה לעלמא. וכן משמע מכל הראשונים לשון הטור צריך שיתכוונו שניהם היבם והיבמה שתהא ניתרת בחליצה זו וכן הוא לשון השו"ע בסעי' מ"ד וכן הוא בסמ"ג מ"ע נ"ב וצריך שיתכונו שניהם לשם התרת חליצה. וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ב שלא נתכון לשם חליצה להתירה לשוק וכ' לכופו לחלוץ חליצה שניה להתירה לשוק עיי"ש וכן הוא בירושלמי עקור זיקתך הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין עיי"ש וכן הוא לשון הנ"י עיי"ש

וכן משמע להדיא ברמב"ם שכ' איזו היא חליצה מוטעת כו' חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת כו' פסולה הרי בהדיא מוכח דמה שמכון לשם מצוה לא מהני רק העיקר שיכון לשם כונת היתר זיקתה להתירה לעלמא אבל כונת מצוה אינה מעכבת ואינה מועלת וא"ש לר"י לטעמיה ולרב ילפינן מגט כנ"ל. וא"ש נמי הא דקטנה חולצת בפעוטות דבגיטין ס"ה גבי ג' מדות בקטן כו' בפעוטות וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ופירש"י משום דמשלחה ואינה חוזרת קרינן בה הרי דבעונת הפעוטות יודעת משילוח קרינן בה משו"ה ס"ל לר' אמי דלר' יוסי דס"ל לא אתקש אשה לאיש ולא בעינן גדולה כיון שהגיעה לעונת הפעוטות ומשלחה ואינה חוזרת אמרינן דשפיר יודעת לכון ולהתיר לעלמא ורבא פליג וס"ל דהא דאמרינן דכיון שהגיעה לעונת הפעוטות יודעת משילוח קרינן בה היינו דכשמשלחה בעלה יודעת ששילחה אבל לא שיהא לה דעת לעשות מעשה לשם כונת היתר עד שתגיע