הליכות אליהו על השולחן ערוך קנה

שיתכונו שניהם ובהג"א שם מבואר דרב ס"ל מצות אינן צריכות כונה והביא מחולין ל"א גבי טבילת חולין לא בעי כונה. אך באמת כבר כ' האחרונים דמחולין אין ראיה עפמ"ש הר"ן בחי' לחולין בשם הרמב"ן דהאי פלוגתא דרב ור"י אי בעי בנדה כונה לטבילה ל"ש בהך פלוגתא אי מצות צריכות כונה דהכא טבילה ושחיטה לא מצות נינהו אלא מכשירין ופלוגתתם דלמר מכשירין קילי ולמר מכשירין חמירי אבל במצות גופייהו אי צריכות כונה אי לא מעיילי נפשייהו. ובזה ניחא מה דמשמע בגמ' בחולין שם דלמ"ד טבילת חולין בעי כונה גם טבילת ידים בעי כונה ואף דבמצות דרבנן כ' המ"א סי' ס' דלכו"ע לא בעי כונה אבל לפי דברי הר"ן ניחא וכן בשו"ע הובא מאן דס"ל דלנט"י בעי כונה ועי' במ"א שם

אך לכאורא יש לעיין דא"כ יהיה תלוי הך דינא דטבילת חולין בעי כונה אם טבילה בזמנה מצוה או לא דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה הלא הוי טבילה מצוה שבחובה כמו שאר מצות ומאי הקשה הגמ' מר"י אר"י דאמר הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה כו' דילמא ס"ל לר"י טבילה בזמנה מצוה ומשו"ה ס"ל טבילה בעיא כונה ושניא שחיטה דלכו"ע לא הויא מצוה חיובית ומאי רומיא שחיטה אטבילה, ועוד מאי הביא ראיה מהא דתנן פירות שנפלו לאמת המים כו' הלא ידים בודאי לא הויא מצוה שבחובה ועוד האיך הקשה אר"י מברייתא טבל ולא הוחזק מותר לחולין דילמא הברייתא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ור"י יסבור טבילה בזמנה מצוה

וי"ל ע"פ מה שכתבתי במק"א להכריע דכל מצוה שלבד מצותה באה לתקן דבר כההיא דחליצה ויבום וגירושין וטבילת אדם וטהרת מצורע ושאר מחוסרי כפורים אינו תלוי תיקון הדבר בקיום המצוה היינו אף דמשכחת גונא שהוא פטור מן המצוה או אינו מקיים אותה מ"מ אם עושה אותה בפרטים שצותה התורה יוצא התיקון להכשירו ואינו תלוי בקיום המצוה, והכי משמע בנדרים ל"ה דמביאין קרבן יולדת על שוטה וקרבן זיבה על קטן וכשרים לאכול בקדשים אע"פ שהמה פטורים מן המצות ואע"ג דאתרבו מקרא מ"מ עיקר קרא לא אתא להכי דהא איצטריך שיהא עיקר זיבה נוהג בקטן וכן טבילה אפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ לא שמעינן שיהיה מהני לי' טבילה בקטן שפטור מן המצות ובטלוה קודם לאמה וכן ביבום לשיטת רש"י קידושין י"ט יבם קטן קונה אשתו

וכן הוא שיטת הרמב"ן בחי' ליבמות דף צ"ו דמדאורייתא קונה אותה ונפטרה בכך רק מדבריהם עשו אותה כמאמר (ומ"ש הרמב"ן והכי משמע בירושלמי צ"ע והארכתי במק"א) וביבם חרש ושוטה שבאו על יבמתן קנו אף דפטורים מן המצות. ואין לאמר דשאני גבי יבום דאתרבי שוגג כמזיד ואונס כרצון כדתנן בריש הבא על יבמתו דאכתי יהיה קשה למ"ד מצות אינן צריכות כונה דלדידיה הלא ידי מצוה יצא גם בשוגג ואונס א"כ צ"ל דעיקר הריבוי צריך לאשמועינן אף דלא נתכון לקנות קנה אבל אם לא יצא ידי מצוה לא שמענו מזה ואכתי מנין לנו קטן לדעת רש"י והרמב"ן וחרש ושוטה לדברי הנ"ל

והיה אפ"ל ע"פ דברי הרשב"ם דאפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה מ"מ אם מכון להיפוך לא יצא ואף שהטו"א שדא ביה נרגא דא"כ מאי קא שקיל וטרי שם הגמ' בעירובין פ' המוצא תפילין למ"ד מצות אינן צריכות כונה גם לעבור לא בעי כונה הלא הכא בהמוצא תפילין מכון ההיפוך דלהרשב"ם אף למ"ד מצות אינן צריכות כונה לא יצא א"כ גם בל תוסיף ליכא. ואמרתי ליישב דלכאורא טעמא בעי האיך תלאו זה בזה דלמא בבל תוסיף לא שייך לכו"ע כונה לצאת דהלא באמת אין כאן מצוה אך ע"כ צ"ל דלמ"ד מצות צריכות כונה בכלל מצות התורה שצותה לעשות המצוה גם הכונה היא מפרטי עשיית המצוה כמו שד' טוטפות המה מאופני מצות תפילין כן היא הכונה הוא אופני מאופני המצוה וא"כ הא שצותה התורה לא תוסיף הוא שלא לעשות המצוה בפרטיה בהוספה וכמו בהניח תפילין שלא בזמנו ליכא בל תוסיף רק אם יהיה ד' טוטפות כן אם ליכא כונה ליכא בל תוסיף דהא חיסר אחת מפרטיה אבל אם אינם צריכות כונה א"כ הלא כונה אינה פרט מפרטי המצוה והא שכ' הרשב"ם דאם מכון להיפוך לא יצא סברא בעלמא היא דלא ספינן ליה מצוה בע"כ א"כ לא שייך הך סברא רק בזמנה לענין לצאת ידי חובתו אבל לענין בל תוסיף לא שייך זאת כיון דעשה המצוה בכל פרטיה והכונה אינה פרט מפרטי המצוה. ומה דמכון שלא לצאת אינו שייך הכא דבלא"ה הלא שלא בזמנה הוא וליכא כאן מצוה רק ל"ת דבל תוסיף אך רוב הראשונים חולקים בלא"ה על הרשב"ם

וכן יש לאמר לכאורא עפמ"ש לחלק דאף אם מצות אינן צריכות כונה עכ"ז אם עושה להתעסק בעלמא לא יצא ועפ"ז אמרתי ליישב מה דהשמיט הרמב"ם בהל' תפילין הך מימרא דר"א במנחות ע"ו ע"ב ואם כדי לשמרן מותר ותמהו עליו האחרונים ולפי הנ"ל יש לאמר דס"ל מצות אינן צריכות כונה ולעבור בעי כונה ומרבינן מבימים לאיסורא בלילות באופן דיצא ידי המצוה דהיינו שלא בכונה אבל במתעסק בעלמא כדי לשמרן דבכה"ג אף למ"ד מצות אינן צריכות כונה לא יצא לא איתרבו בכה"ג לאיסורא אף מקרא דבימים משו"ה קאמר ר"א אם כדי לשמרן מותר, אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד מצות צריכות כונה א"כ קרא דבימים אתא לאסור אף אם לבש באופן דלא יצא דאם עשה באופן דיצא קרא ל"ל הלא איכא בל תוסיף וכיון דאתרבו לאיסורא אף באופן דלא יצא א"כ מה לי אם לבש שלא לצאת מה לי אם לבש כמתעסק כדי לשמרן בכל גווני אסור כיון דבכל גווני לא יצא ידי חובתו מ"מ אתרבו מקרא דבימים דבלילה אסור. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הש"א על הרמב"ם מביצה י"ד דהתם קאי אליבא דאביי ואיהו הא ס"ל בסוכה מ"ב כמ"ד מצות אינם צריכות כונה כמ"ש למעלה בשם התוס' וא"כ ס"ל כדי לשמרן מותר כנ"ל ואכמ"ל אבל לפ"ז הלא נוכל לאמר דאף למ"ד מצות אינם צריכות כונה מ"מ אתרבו מקרא דקנה יבמתו אף אם לא קיים המצוה

אבל יש לאמר עפמ"ש הר"ן דבאכילה ס"ל להרמב"ם דאינם צריכות כונה כיון דנהנה ע"י מ"א א"כ ה"ה מתעסק יצא כיון שנהנה וא"כ י"ל דגם ביבום יוצא בכל גווני כיון שנהנה דבחלבים ועריות לא שייך מתעסק א"כ באמת יוצא אף במתכון שלא לצאת ואף במתעסק ולא מוכח מידי מהא דנתרבו שוגג כמזיד ואונס כרצון דקנה ביבום אף אם לא קיים המצוה רק קרא אתא דקנה אף אם לא נתכון לקנות אבל ידי המצוה בודאי יצא בכל גווני ואכתי מנ"ל בחרש ושוטה וקטן שפטורים מן המצות דקנאו ביבמתם אע"כ דבכל מקום כן הוא היכא דאיכא מצוה וקנין או תיקון אחר אינו מעכב קיום המצוה לתיקון. גם לבד זה אם נאמר דבכל מקום לא מהני התיקון אם לא שיצא ידי המצוה מנין לנו ביבום דאינו כן. דאף אם נניח שמוכח מהבא על יבמתו שוגג ומזיד קנה דהוא אף בגונא דבעלמא לא יצא ידי מצוה מ"מ היינו דוקא בבר חיובא אשר י"ל באמת דנתרבה דיצא גם ידי חובת המצוה אבל מנין לנו לחדש דגם חש"ו שפטורים מן המצוה דקנאו יבמתם אע"כ כמ"ש דאינו תלוי זה בזה כלל ואף אם ידי מצוה לא יצא מ"מ מהני הקנין והתיקון. וכן חליצה היתה מהני בקטן לולא דנתמעטו מאיש וגם התוס' לא הקשו