הליכות אליהו על השולחן ערוך קנד

לפ"ז דה"מ דחרש זוכה לאחרים כיון דהוי בכלל ויקחו להם איש שה לבית אבות שמהאי קרא נפקא לן דקטן זוכה לאחרים עי' פ"ב דקידושין. וצ"ע מירושלמי קידושין פ"ב הל' א' היה החנוני חרש ע"ד דר' זעירא לא חשש חשש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' הילא חשש שהחרש יכול לזכות לאחרים כמבואר גיטין נ"ט. היה הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש ופי' הפ"מ שאין החרש יכול לזכות מאחרים ופי' זה תמוה מאד דהלא בירושלמי בפ"ק מבואר דהוה בכלל איש וראיתי להרב בעל ציון ירושלים שעמד בזה וכ' עי' בפ"ק דמשמע דחרש אית ליה זכיה, וכאן אמרי' דאין ליה זכיה וצ"ע

אבל באמת אין פי' דברי הירושלמי כמ"ש הפ"מ רק דלר' הילא כיון דלדידיה האיסור מחמת שהפועל זוכה מתחילה לבעה"ב ואח"כ זוכה לעצמו והכא כיון שהפועל חרש לא יוכל לזכות לבעה"ב שאין שליחות לחרש אבל לעצמו יכול לזכות גם בפ"ק אין הפי' כדברי הרב בעל פ"מ דאין כונת הירושלמי דהוה בכלל ויקחו להם איש שה לבית אבות, וממילא יהיה יכול החרש גם לזכות לאחרים דז"א כיון דלא הוה בכלל בר דעת רק כונת הירושלמי לפי המבואר בגיטין פ"ה ומע"ש פ"ד דקטן נתמעט מכלל זכיה מאחרים דכתיב וכי יתן איש לרעהו א"כ גם גבי הזוכה כמו דכתיב איש דמי וע"ז אומר הירושלמי דחרש בכלל איש הוא ושפיר זוכה לעצמו ועי' ירושלמי תרומות פ"א הל' שמבואר שם ג"כ דחרש בכלל איש הוא. הרי דלשיטת הירושלמי חרש עדיף מקטן לענין זכיה וזוכה לעצמו מה"ת לכה"פ בדעת אחרת מקנה אותו. וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' זכיה כתב שהחרש יכול לזכות לעצמו ובודאי לא גרע מקטן וכן הוא בחו"מ סי' רמ"ג ואי כשיטת הח"ץ אמאי כ' הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום דחרשת גרעה מקטנה וחליצתה אינה כלום משום דאינה בת דעת הלא לענין זכיה לעצמה לא גרעה מקטן

גם בעיקר הדבר שכ' הח"ץ דחליצה הוי הקנאה לענ"ד יש לפקפק בזה וי"ל דתליא באשלי רברבי במחלוקת רש"י ותוס' כתובות נ"ח היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ופירש"י וכיון שמת פקע ליה קנינו הרי דלשיטת רש"י ליכא קנין כלל ליבם ביבמתו רק איסורא בעלמא איכא עלה דרמיא רחמנא על יבמה עד שתחלוץ ומה שפירש"י בקידושין ד' ע"ב ד"ה שכן זקוקה ועומדת דזה מחמת קידושי אחיו המת ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא אין כונת רש"י שהיא קנויה לו מכבר דא"כ היינו פי' הר"א משנזא בתוס' שם ומה חידשו התוס' אלא דאין כונת רש"י רק מחמת שכבר היא זקוקה לו ועומדת לו לו לביאה מסתברא שביאה תהיה גומרת בה וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה הזכיר רש"י מחמת קידושי אחיו המת הלא קידושי אחיו בודאי פקעו כמ"ש רש"י בכתובות כנ"ל, גם מסקנת הגמ' קידושין י"ד אמר רב אשי הא נמי אוסרה מתירה והיינו משום דכשמת הבעל פקעו קידושיו ועיין במהרי"ט סי' י"ח שדיבר בזה וי"ל דזה יהיה תלוי אי יבם כאחר דמי והארכתי בפלפולא בזה

וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ח מהל' תרומות היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל שנ' וכהן כי יקנה נפש וזה עדיין לא קנאה. והא דאי' בירושלמי דכתובות פ' אע"פ אכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם כבר כ' הפ"מ דגירסת רמב"ם ורש"י היתה בירושלמי אינה אוכלת ועי' בירושלמי ביבמות פ' אלמנה ארוסה ושו"י ומעוברת משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש אם בבת כהן כו' אינה זרה לו אם בבת ישראל שנשאת לכהן אם עושה את העובר כממש לפסול ואין עושה את העובר כממש להאכיל למה אין משלמות את החומש

ולכאורא מדברי הירושלמי אלו סתירה לשיטת הרמב"ם ורש"י דלשיטתם כיון דשומרת יבם אינה אוכלת מה"ת למה אינה משלמת את החומש, ואין לאמר כיון דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"מ וס"ל בפ"ז דתרומות דאף בת כהן שנשאת לפסול אינה משלמת את החומש דזר מעיקרא בעינן א"כ י"ל דאף בת ישראל הנשואה לכהן ונתגרשה לא זרה מעיקרא היא וכמו דמדמי בכריתות ז' סיכת מלך בשמן המשחה לפלוגתת ר"מ וחכמים דתרומות הנ"ל אף דמלידתו לא עמד לכך מ"מ לא מיקרי זה מעיקרא. אך באמת מוכח במתני' רפ"ח דתרומות דדוקא אכלה קודם שנודע לה שנתגרשה אינה משלמת חומש אבל אכלה אחר שנודע לה משלמת החומש, וכן מפורש בירושלמי פ"ז דתרומות עד כאן לא פליגי אלא לשעבר אבל לבא לא הרי מפורש דגרושה משלמת החומש ומתקריא זרה מעיקרא דהא דאכלה לפני בעלה היה מחמת שהיתה קנין כסף בעלה אבל לא מחמת עצמה. ויש לתרץ כיון דעומדת להתיבם ועומדת לאכול בתרומה לאו זרה היא ואף ר' מאיר מודה בה כמו בבת כהן הנשואה לזר וע"כ מ"ד דאין עושה עובר כממש ס"ל כן גם י"ל דעובר כיון דאינו כממש להאכיל הוי כמאן דליתא ולא מתקריא מחמתיה סופה לאכול וגם המקשה בירושלמי לא הקשה רק מעובר ולא על שו"י

אך לפ"ז צ"ע למה השמיט הרמב"ם הך דינא דשו"י אינה משלמת החומש בשלמא מארוסה לק"מ כיון דאוכלת מה"ת פשיטא דאינה משלמת החומש אבל משומרת יבם קשה, ואפ"ל דהרמב"ם יסבור דהירושלמי לטעמיה דס"ל יש זיקה מה"ת כמו דמבואר בירושלמי בכמה מקומות אבל לדידן דקיי"ל זיקה היא מדרבנן כמו שמשמע מכמה דוכתי בגמ' וכן ברמב"ם והוא מפורש בחידושי הרשב"א בפ' החולץ דזיקה מדרבנן ועי' בדבריו פ"ב שנסתפק בזה אכן אח"כ הכריע דזיקה מדרבנן ולפ"ז לא נצטרך לאמר דהיתה לו גי' אחרת בירושלמי כתובות רק כיון דאנן קיי"ל דזיקה מדרבנן לא קיי"ל כהירושלמי נמי בהא ומשו"ה פסק דשו"י אינה אוכלת מה"ת כיון דאינה קנויה לו דזיקה מדרבנן ואף לסברת התוס' והרשב"א דשו"י אוכלת בתרומה מה"ת מ"מ י"ל דאין לו בה קנין רק לאיסורא בעלמא והוי כמו מעוכב ג"ש וצ"ע. אבל לפי' רש"י והרמב"ם בודאי אין קנין בשו"י ליבמה (ועי' רש"י יבמות ק"ט וק"ל)

וא"כ בודאי אין לאמר כהח"ץ דכונת קנין הוי. וצ"ע בכל זה אך לדעתי ראויות כל הראיות הללו להצטרף שאינו מוכרח לאמר כדברי הח"ץ דכונה האמורה בחליצה כונת קנין היא. גם אין לאמר דהך כונה האמורה בחליצה היא כונת מצוה דא"כ יהיה תלוי הך דינא אם מצות צריכות כונה והלא אי מצות צריכות כונה או לא הוא מחלוקת בכמה דוכתי ולא לשתמיט תנא במק"א לאמר דחליצה אינה צריכה כונה ונאמר דהך תנא הוא דס"ל מצות צריכות כונה ועי' ביבמות ק"ו גבי בת חמוה דר"פ כו' א"ל אביי חלוץ ובכך אתה כונסה א"ל ר"פ לא ס"ל מר להא דאר"י עד שיתכונו שניהם כו' ואי דזה הוא מחמת שמצות צריכות כונה מאי קשיא ליה דלמא ס"ל לאביי כמ"ד מצות אינן צריכות כונה

וביותר קשה לפמ"ש התוס' סוכה דף מ"ב ע"א ובהג"א פ' ראוהו ב"ד דאביי ס"ל כמ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ומשמע מדבריהם דאף אם מכון שלא לצאת יצא דאל"כ לוקמי אביי בכך עיי"ש. וגם בדף ק"ב ע"א פריך הגמ' על שמעתיה דרב יבמה הגדילה בין האחים טעמא דלא חזיניה הא חזינא חוששין מברייתא דתניא עד