הליכות אליהו על השולחן ערוך קנג

ועי' בתוס' מרובה ע"ט שכ' דמהני אם השליח העושה מעשה הקנין אינו יודע לזכות והבעלים מכוונים לזכות ועי' בשיטה שם

ולזאת נכונה הסברא לאמר כמ"ש בטעמא דדעת אחרת מקנה לא בעי כונת הקונה. אך לפ"ז לא יהיה מהני הך סברא דדעת אחרת מקנה אותו רק אם בעת מעשה הקנין מכון המקנה לזכותו ושיקנה הזוכה כמו בעובדא דזקן שכ' הרשב"א ובההוא דרב ענן שכ' הנ"י בשם הראב"ד. אבל אם בעת מעשה אינו מכון הקונה להקנות בודאי בעינן כונת הקונה לקנות. גם לפ"ז יהיה יכול הזוכה לחזור בו כ"ז שלא ידע שזכה כמו בכל מקום שאמרינן זכין לאדם שלא בפניו דקיי"ל דאם צוח כשיודע לא קנה רק המקנה א"י לחזור בו

ולפ"ז מיושב שפיר מה שהקשה המשנה למלך על סברת הנ"י מיו"ד סי' קל"ב עיי"ש ובאחרונים ולפי הנ"ל לק"מ דביין נסך הלא תלוי אם הקונה יכול לחזור בו הוי דמי יי"נ עיי"ש ומיושבת ג"כ קושית הט"ז בסי' ר' מטור סי' קצ"ד ונתכון הקונה לקנות עיי"ש, ולפי הנ"ל לק"מ דהמוכר לא כיון בעת מעשה ולא ידע להקנות גם היה מקום לאמר במקח וממכר כיון שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר יהיה יכול לחזור בו ואין כאן קנין כלל משום דהמוכר לא הקנה רק באופן שהלוקח לא יהיה יכול לחזור בו ויהיה יד שניהם שוין, ול"ד לדינו של הרמב"ם דהיכא דהיתה השואה ביניהם על המקח יכול לזכות להקונה שלא בפניו וכמ"ש למעלה היינו דוקא שלא בפניו דידע המוכר דהקונה יהיה יכול לחזור בו מ"מ מקנה ונתכון לזכותו אבל אם אינו יודע שהקונה אינו מכון לזכות ויכול לחזור בו גם המוכר יכול לחזור ואינו קונה כלל אבל מדברי הטור סי' ר' משמע דאף במקח וממכר שייך הך סברא דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעי כונת הקונה ואין המוכר יכול לחזור בו עיי"ש

ובזה מיושבין ג"כ דברי הרמב"ם פ' כ"ט מהל' מכירה ודברי הרה"מ ז"ל שעמד עליהם מהרי"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' כ"א שכ' הר"מ בהא דקטן שקנה קרקע שהוא מטעם זכין לאדם שלא בפניו והמ"מ הביא ע"ז מדברי הגמ' פ"ב דקידושין מנין שזכין לקטן ומהרי"ט כתב דהתם ענין אחר הוא דאחרים זוכין בשביל הקטן והכא הקטן זוכה לעצמו, אבל לפי הנ"ל מדוקדק שפיר לשון הרמב"ם דהא דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרים מקנה היינו מטעם שהמקנה זוכה בעבורו בכונתו לשם קניה וזכין לאדם שלא בפניו וכסברת הרשב"א בשם הרב ז"ל ושפיר כתב הרמב"ם לישנא שזכין לאדם שלא בפניו וגם דברי הרה"מ מדוקדקין. ויצא לנו מזה דין חדש דהא דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אותו היינו דוקא שעשה מעשה הקנין בפני הקונה וכיון להקנותו בעת מעשה וצ"ע. וראיתי להקצוה"ח סי' רמ"ג וסי' רע"ה שכ' ג"כ כנ"ל בדברי הרה"מ והמ"מ אך לפי דברי הרשב"א ז"ל הוא מלתא בטעמא

והשתא דאתינן להכי מיושבין דברי הח"ץ דאף אם נאמר כסברתו דהוי כונת קניה מ"מ לק"מ למה בעינן דעתה הלא בדעת אחרת מקנה לא בעינן כונת הקונה דעד כאן לא אמרינן כן אלא בדבר דמהני שליחות וכסברת הרב ז"ל אבל בחליצה כיון דליתא בשליחות ולא מהני כונת עע"ג ה"נ לא מהני כונת החלוץ להקנות כנ"ל, ומדוקדקין בזה דברי הרשב"א בחולין שם שכ' דלהכי לא מהני בחליצה עומד ע"ג משום דליתא בשליח ולכאורא צ"ע תיפוק ליה דבדעת מקנה לא שייך עע"ג דמה מהני כונת העע"ג כיון דחש"ו אינם יכולים לעשות שליח כלל, אבל לפי הנ"ל מוכרח הוא לזה משום כונת האשה מחמת דעת אחרת מקנה אותה או כמ"ש למעלה כיון דגליא אדעתא דניחא לה הוי כמו זכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות לזאת מוכרח הרשב"א לסברתו דכיון דחליצה ליתא בשליחות לא מהני עע"ג גם דעת אחרת לא מהני. והא דס"ד לחד מ"ד דקטנה חולצת בפעוטות והיינו משום דעת אחרת מקנה אף דליתא בשליחות י"ל דס"ל כמהרי"ט ז"ל דהא דקטן זוכה לא' הוי מטעם זכיה רק דיש לו דעת לזכות בעצמו ועי' בש"ך סי' רמ"ג גם יש להאריך בזה בביאור דברי הירושלמי תרומות בענין עע"ג כן היה אפשר ליישב דברי הח"ץ ז"ל

אבל עוד אינו נוח לי להכריח מכח הוכחה זו דס"ד דקטנה חולצת סברא זו דמטעם הקנאה אתינן עלה דהתינח לסברת רוב הפוסקים דס"ל קטן זוכה לעצמו מה"ת אבל מה נעשה לדעת הר"ן ודעימיה דס"ל דהא דקטן זוכה לעצמו הוא מדרבנן יעוין בר"ן ר"פ האיש מקדש (ובמק"א עשיתי סמוכין לדעתיה) וכ' להוכיח כן מב"מ ע"א דקטן לית ליה זכיה מדאורייתא ול"ד לעבד שאחרים זוכין לו היינו משום דיש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו אף אחרים אינם זוכין לו מה"ת יעויי"ש

, ובדבריו אלו שכ' דאם יכול לזכות בעצמו ואם אחרים זוכין לו תלויין זה בזה יובנו דברי הרשב"א בקידושין ר"פ האיש מקדש שכ' להקשות על שיטת הסוברים דזכיה מטעם שליחות ואין זכין לקטן מה"ת מהא דפ' השולח מ' קם ואקניה לבנו קטן כו' ושיחררו האב כיון דלא זכה מה"ת ולכאורא אין הנידון דומה דהלא התם זכה הקטן בעצמו, אבל לפי דברי הר"ן ניחא דהא בהא תליא דהא דאין אחרים זוכין לו הוא מטעם דאין לו יד. ולכאורא היה מקום לאמר דלהר"ן לטעמיה לק"מ מה שהקשינו דהלא כ' הש"מ ב"מ י"א בשם הר"ן לחלק בין קטן לקטנה דקטנה אית לה יד ואית לה חצר מדאורייתא בין במציאה בין במתנה וקטן לית ליה יד מדאורייתא בין במציאה בין במתנה רק רבנן תקנו ליה יד בין במכר בין במתנה עיי"ש וצריך להבין לפי דבריו קושית רב אוויא גיטין ס"ד מאי פריך מאומר אדם לשפחתו כו' צאו ופדו מע"ש על דאין קטן זוכה מה"ת הלא שאני קטנה מקטן וצ"ל כמ"ש התוס' שם בגיטין והר"ש במע"ש שהם פודים המעשר לבעה"ב והוי כמו זוכה לאחרים דל"ש קטן מקטנה

אך בחי' הר"ן לגיטין כ' איפכא וז"ל וא"ת כיון שאביהם נתן להם המעות לעצמם הם זוכים י"ל כיון דאמר שאין זוכין לאחרים משמע דס"ל שאין לקטן זכיה מה"ת אע"פ שמתגרשת מדי דהוה פקחת בע"כ והכא כיון דפודין אלמא זכיה אית ליה מדאורייתא וכיון שכן לאחרים נמי זוכין, הרי דס"ל להר"ן בחידושיו דאף קטנה אינה זוכה מה"ת אף בדעת אחרת מקנה ועיין בשיטה מקובצת ב"מ ע"א בשם הרמב"ן וכן התוס' בכתובות י"א ובסנהדרין ר"פ ב"ס רצו ג"כ לאמר דקטן לית ליה זכיה מה"ת וע"כ לכל הני רבוותא ליכא למימר סברת הח"ץ, גם עיין בירושלמי מע"ש פ"ד ובגיטין פ"ה הל' ט' שהוא מחלוקת בירושלמי שם דאיתא שם ברם כרבנן דהכא ר' יוסי בעי אף לעצמו לא יזכה שנ' איש אל רעהו עד שיהיה כרעהו והארכתי בפי' הירושלמי ועי' בקרבן עדה ופ"מ שם. וזה הלא שיטת הירושלמי דקטנה חולצת מה"ת הרי דלא מכרעא סברת הח"ץ

ועוד יש לתמוה על סברת הח"ץ דהנה איתא בירושלמי קידושין פ"ק הל' ג' ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות א"ל יצאת כו' הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש הגע עצמך שהיה קטן א"ל דרכו להגדיל כו' ועי' בפ"מ שפי' א"ל איש דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות וחרש בכלל איש ומשמע