הליכות אליהו על השולחן ערוך קנב

סותרין את עצמן דלדבריו משו"ה מהני בגט עומד ע"ג משום דבעי שליח. א"כ האיך אמרינן בגיטין שם דחש"ו מהני הלא אינם נעשים שליח וכקושית התוס' בגיטין כ"ב ע"ב גם מאי פריך הגמ' א"ה אפילו עכו"ם נמי. ויש לאמר דהרב יסבור דכתיבת הגט בעינן שתהיה ע"פ ציווי הבעל אבל לא ע"פ שליחותו ואפרש שיחתי ע"פ סברת התוס' בע"ז כ"ו שהקשו לרב דאמר אשה פסולה למול אמאי איצטריך אותו למעט אשה ותי' דהוא דמחוייבת להתעסק למולו. ולכאורה תמוה דהלא כל מלתא דלא מצי למעבד לא מצי משוי שליח. וא"כ האיך שייך עליה התעסקות

ונראה הסברא דבמילה יש שני עניני מצות אחד מצות מילה גופה ואחד שיהיה הנולד ישראל נימול ובמק"א הארכתי בזה. והנה בהמצוה הזאת שיהא ישראל נימול אין העשיה עיקר המצוה רק העשיה היא סיבה לתכלית הנרצה ובכל דבר שאין העשיה אין שייך לאמר שהקפידה התורה שיעשה העשיה בגופו דוקא רק שיהיה נעשה ע"פ השתדלותו ומשו"ה קרא דהמול לכם כל זכר אין הפירש רק שמוטל להשתדל שיהיה נימול א"כ עיקר המצוה ההשתדלות ואין שייך בזה דין שליחות רק מה שמל האחר ע"פ השתדלותו מקיים המשתדל מצות התורה. וא"ש סברת התוס'. וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א קידושין כ"ט לישב קושית למה לי אותו למעט אשה תיפוק ליה דהו"ל מצות עשה שהז"ג ותי' דמצות ההשתדלות אין לה זמן קבוע ושייך אף בלילה ועי' במפרשים שנדחקו בזה ולפמ"ש הסברא נכונה

ובזה מיושב נמי מה שהקשו רבים האיך ס"ד לחייב נשים בכתיבת ס"ת אשר שקיל וטרי בזה הרב בעל שאג"א תיפוק ליה כיון דנשים פסולות לכתיבת ס"ת א"כ הוי כל מלתא דלא מצי עביד, ולמ"ש לק"מ דכיון דתכלית מצות כתיבת ס"ת אינה אלא משום ולמדה את ב"י שימה בפיהם ולזאת לשיטת הרבה פוסקים יוצאים בקניית ס"ת ואפילו למאן דס"ל דבעי דוקא כתיבה אין הפירוש ועתה כתבו שיכתוב בעצמו עד שאם מצוה אחר לכתוב יהיה מטעם שלוחו של אדם כמותו וליבעי דין שליחות רק הפירוש שישתדל שיוכתב לו ספר התורה ואם כותב אחר ע"פ השתדלותו הוי מעיקר המצוה ולא מדין שליחות וא"כ לא שייך בזה כל מלתא דלא מצי עביד ובמק"א הארכתי, והכא גבי גט נמי ס"ל לרבו של הרשב"א דאין הפי' וכתב לה ספר כריתות שיכתוב הבעל בעצמו (ועי' בתוס' עירובין י"ג ד"ה אבל גבי תורה שכ' וז"ל וצריך לחלק בין וכתב לונתן דבנתינה בעינן שליחות אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דבסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות עכ"ל) רק שיכתב ע"פ השתדלותו ובציוויו. ואם כנים אנחנו בסברא זאת היו מיושבין הרבה דקדוקים שדקדקו הראשונים בסוגיא זאת וכיון שעליו מוטל להשתדל שיוכתב הגט משו"ה לא מהני אם יהיה נכתב שלא ע"פ ציוויו אבל דיני שליחות לא בעינן כיון דאין מוכרח לעשות בעצמו עד שנצטרך לאמר שלוחו של אדם כמותו ולא נתרבה מאתם גם אתם ומהני אפילו חש"ו ועכו"ם נמי ועכ"ז בעי ע"פ ציוויו וא"ש מה דאמרינן פ' התקבל עשו עדים שליחותן גם משו"ה ל"מ אומר אמרו כו' ועד שישמעו קולו ועי' בראשונים בזה ובמק"א הארכתי

ועפ"ז יתיישבו דברי רבו של הרשב"א ז"ל דכיון שלא בעי דין שליחות משו"ה מהני חש"ו אבל עכ"ז לא הוה כמו שחיטה שאינו מוטל כלל על בעל הבהמה ואף אם נשחט שלא מדעתו כלל ג"כ מהני משו"ה לא שייך כאן שליחות כלל ותלוי הכל בדעת השוחט בעצמו. אבל הכא גבי גט כיון דבעי ציווי הבעל ודעתו משו"ה מהני עומד ע"ג דזה עושה ע"פ ציווי הבעל וזה מחשב ע"פ ציוויו, ובזה מיושב מה דהקשה הבית מאיר האיך מומר מגרש ומצוה לכתוב הלא לא מצי משוי שליח לכתוב הגט דכל מלתא דלא מצי עביד. אבל לפי הנ"ל מיושב דדין שליחות לא בעי בכתיבת הגט לפי שיטת רבו של הרשב"א

עי"ל בישוב דבריו דס"ל דהא דבעינן גם אתם מה אתם בני ברית או הא דממעטינן חש"ו משליחות דוקא במוסר לו הכל אבל כמו הכא להרשב"א דרק המעשה הוא עושה על פיו אבל אחר מחשב המחשבה הראויה להמעשה הזאת והוא ראוי להיות שליח בכה"ג מהני אף אם המעשה נעשה ע"י א"י או חש"ו וסמך לדבר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם. ואף כי דבר חדש הוא עכ"ז לדעתי ראוי לאמרו בכונת דברי רבו של הרשב"א ועפ"ז נוכל ליישב כמה הערות. ולפי שיטת הרב ז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' פה"מ שכ' דקטן פסול לשחיטת קדשים אף בגדול עומד ע"ג ולפי שיטת התוס' בגיטין ובחולין דוקא אחרים רואין אותן לא מהני בשחיטה אם צריך כונה אבל באחרים עע"ג מהני אף אם צריך כונה

אבל לפי שיטת הרב ז"ל ניחא דבשחיטה כיון דליכא שליחות לא מהני עע"ג ואף בשחיטת קדשים דלכאורה משמע בקידושין רפ"ב דהוי מטעם שליח אבל לפי מאי דקיי"ל כהנים הוי שלוחי דרחמנא מוכח דגם בשחיטה לא הוי שלוחי דהבעלים דלא כהפמ"א שכ' דבעי בשחיטה שליח הבעלים כיון דמצי עביד בעצמו דפשטות דברי הרמב"ם מוכיחים כן דאל"ה למה לא כתב דקטן פסול מטעם שליחות דלא מצי למיהוי שליח, ודוחק לאמר דאיירי בקרבן א"י אשר גם השחיטה הוי מטעם שלוחי דרחמנא כיון דלא מצי למיעבד בעצמו גם מוכח כן בפ"ו מהל' נדרים שכ' הרמב"ם סתם דהמודר רשאי להקריב קרבנותיו אלמא דאף בשחיטה הוי שלוחי דרחמנא דאי שחיטה הוי שלוחי דידן והוא שליח הבעלים בזה היה אסור במודר הנאה והיה לו להרמב"ם לפרש דאינו רשאי לשחוט והא דדיק בקידושין משחיטת קדשים דשלוחו של אדם כמותו היינו מלישנא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ויש להאריך בזה. עי"ל דהוי מצוה נוספת על הבעלים שישחטו בעצמן כמו מילה על האב אבל בודאי אם שחטו אחרים כשר ועי' בזה רש"י פסחים ז' ע"ב ובמנחות נ"ט אי מה שחיטה בבעלים והארכתי בזה בכמה אופנים

ולכאורה יש עוד להבין לפי דעת הרב ז"ל מאי משני הגמ' אי לדעתא דנפשיה קעביד מאי נפקא מינה שעביד לדעתיה דנפשיה כיון שעיקר השליח והמכון הוא העומד ע"ג, וצריך לאמר דעד כאן לא קאמר הרב ז"ל אלא היכא דהעושה הוא עושה בסתמא אבל אם מכון ההיפוך בודאי לא מהני ויסבור הרב דא"י מכון בהיפוך ממחשבה הראויה דלא כסברת התוס' גיטין כ"א. וליישב קושית התוס' ממילה אמרתי בכמה אופנים

נקטינן מיהת בסברת הרשב"א בשם הרב ז"ל דס"ל דהכונה והמעשה אינם קשורים זה בזה ויכול אחד לעשות מעשה ואחד יהיה השליח ויכון כונה המועלת. ולפ"ז נוכל לאמר ג"כ בסברא שמהני בדעת אחרת מקנה אותו אף בלא כונת הזוכה דהוא מטעם שלוחו לכון ואף דקיי"ל דהמקנה אינו יכול להעשות שלוחו של הקונה לזכות לו משלו, ה"מ היכא דהוא עושה בעצמו גם מעשה הקנין אבל בכה"ג דמעשה הקנין עושה אחר מהני אף כוונת הבעלים (ובעיקר הדין אם המקנה יכול להעשות שליח לזכות להקונה יעויין בשיטה פ' השואל לענין הכישה במקל והיא תבוא בשם הראב"ד ז"ל ובמבי"ט ובשערי משפט סי' ר' והדברים ארוכים)