הליכות אליהו על השולחן ערוך קמד

ראיתי לבאר קצת דיני זכין לאדם שלא בפניו שיש ד' צדדים זכות גמור זכות שיש צד חובה דבר שיש בו זכות וחובה דבר שהוא חוב גמור

ובדבר שהוא זכות גמור אם מהני מחאת הזוכה שישמע לבטל הזיכוי יש להסתפק, דעת הראשונים נראה דיכול למחות שכתב הרמב"ן במלחמות פ"ק דגיטין על פלוגתת ר"מ ורבנן בשחרור עבד וז"ל שהרי אפילו דברים שזכין לו שלא בפניו אם צוח ביום שמעו לא קנה כדאיתא בבתרא ובשחיטת חולין כו' הרי דכלל בסתמא כל דברים שזכות אם מיחה כששמע לא קנה בע"כ וכן כתב הריטב"א קידושין כ"ג וז"ל ותנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' היינו שלא מדעתו א"נ בשומע ושותק אבל בע"כ לא שאם שמע וצוח מעיקרא לא זכה כלל כו' כו' גר קטן מטבילין כו' אם הגדילו יכולין למחות כו' עיי"ש

והרשב"א בקידושין כ"ג הביא דברי הרמב"ן וכתב וקשיא לי כו' ואי לא דמסתפינא אמינא דהכא אפי' בע"כ נמי ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא כו' אבל שחרור דזכות גמור הוא כו' ואפי' עומד וצוח בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא וגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד שאין זכין בע"כ כדאמרינן הגדילו יכולין למחות הכא שאני כו' אבל הכא דזכות הוא לו ועוד דיוצא בע"כ זכין לו בע"כ ועוד שלא יהיה רבו עובד לעבדו כו' יעו"ש, ולכאורא הרשב"א סותר עצמו בתוך כ"ד שהתחיל דבדבר שהוא זכות גמור לא מהני מחאתו ובטלה דעתו ואח"כ כתב דבמציאה כו' מ"מ מהני מחאתו והוצרך לאמר בעבד משום דיכול לשחררו בע"כ

ונראה דלא מהני טעמא דבע"כ גבי עבד רק אם הוא זכות גמור דהא לר"מ דס"ל דהוא חוב לעבד לא מהני זכות אחרים וא"כ בעומד וצוח הלא רואין דחוב הוא לו אף לרבנן כמו במתנה לרשב"ג ב"ב י"ד לזה כ' הרשב"א דבטלה דעתו ושוב הוי זכות גמור ומהני בעבד משום דיוצא בע"כ אבל בכל מקום אף דהוא זכות גמור ס"ל להרשב"א דיכול למחות ולבטל הזיכוי וכן נראה גם בסיום דבריו דבדבר דליכא צד חובה ולאידך איכא פסידא כייפינן לזה משום מדת סדום אבל אי לאו משום מ"ס אין זכין לאדם בע"כ אפי' בדבר שהוא זכות גמור אלא לדעת מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' ו' כתב לדינא שבזכות גמור אינו יכול לבטל הזכיה במחאתו

ולדעתי הוא נגד הסברא ונגד דברי גדולי הראשונים גם יש לפקפק על כל ראיותיו. מה שהביא מדברי הר"ן קידושין בסוגיא נתקדשה שלא לדעת אביה וז"ל מיהו טעמא דנתרצה האב כששמע אבל לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כשנתרצה גליא אדעתיה שזכות הוא לו ומזה הוכיח שאילו לא הוי קצת חובה היה מהני אפי' בע"כ לבד שהוא נגד הסברא שיהיה אדם יכול לקדש בת חבירו שלא מדעתו אף דהוא זכותו וגם יש גדולים שאמרו דהא דזכין לאדם שלא מדעתו היינו להכניס איזה דבר לרשותו אבל לא להוציא דבר מרשותו אפילו שהוא זכותו ואכ"מ. באמת אין כונת הר"ן בזה שכתב לא נתרצה היינו שמיחה רק כל זמן שלא אמר שמסכים לזה דבדבר שהוא זכות גמור קנה הזוכה מיד אפילו מת ולא נודע לו רק כששמע ומיחה נתבטל למפרע אבל בדבר שאינו זכות גמור מתלא תלי עד ששומע ונתרצה חל למפרע ואם מת הזוכה ולא שמענו ריצויו נתבטל הזיכוי, וזהו כונת הר"ן נתרצה או לא נתרצה היינו ששמענו הסכמתו או לא שמענו אבל לא מיחה וכן משמע ממה שכתב הר"ן אח"ז ומיהו דוקא כששתק בפה השמיעה אע"פ שצוח אחרי כן אבל בצוח מעיקרא, אינה צריכה גט ולא מיאן כו' ואם היה כונת הר"ן לאמר דמשו"ה מהני מחאתו דלא הוי זכות גמור מה חידש לאמר דאם היה צוח כששמע אין כאן חשש קידושין אע"כ כונת הר"ן דמתחילה פירש הא דאמרינן דהחשש קידושין שמא נתרצה למה לן רצויו הלא בדבר שהוא זכות גמור זכה הזוכה אע"פ שלא שמענו ריצויו לזאת כתב דל"ה זכות גמור, אח"כ כתב דאין כאן חשש קידושין רק אם שתק ואח"כ מיחה אבל אם צוח כששמע אין כאן חשש קידושין לא לגט ולא למיאון ובזה אין נ"מ בין זכות גמור או לא וזהו פשוט בכונת הר"ן

ועוד הביא המח"א ראיה מסוטה כ"ה איבעיא להו בעל שמחל על קינויו אי הוי מחול ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' ואס"ד בעל שמחל על קינויו מחול עבדי ב"ד מידי דאתי בעל ומחיל ליה סתמא אדם מסכים ע"ד ב"ד כו' והלא הא דב"ד מקנין הוא מטעם זכין לאדם כו' כמו דפירש"י על הא דאמרינן לעיל איבעיא להו עוברת על דת ורצה הבעל לקיימה כו' ת"ש ואלו שב"ד מקנין כו' ואס"ד אם רצה הבעל מקיימה עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל כו' ופירש"י והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וקיי"ל דאין חבין לאדם שלא בפניו כו' ואם נאמר דגם בזכות גמור יכול למחות הלא אף אם אין הבעל יכול למחול על קינוי עצמו בקינוי ב"ד יכול למחות כשישמע ואיכא זילותא דב"ד

לדעתי אין זה ראיה כלל דהא אלו שב"ד מקנין להן אינו מטעם זכין לאדם דא"כ יהא כל אדם יכול לקנאות לאשת חבירו מטעם זכין כו' ונראה דגם הבעל אינו יכול לקנאות ע"י שליח דבקפידא דבעל תליא רחמנא וצע"ג ובדף כ"ד איצטריך קרא להכי מאיש איש לרבות אלו שב"ד מקנין וגם לר' יאשיה איכא דרשא אחרינא מבני ישראל ואמרת אליהם לרבות אלו שב"ד מקנין כו' כדאיתא בירושלמי ומד"ר ומיושב קושית תוס' כ"ד ע"ב ד"ה ור"י כו' וכיון דאיכא קרא לרבות קינוי ב"ד לא בעינן ריצוי בעל והא דקאמר הגמ' עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל אין הקושיא האיך מועיל קינוי ב"ד רק הלא אין הכתוב מטיל חובה על הב"ד לקנות לאלו רק מרבה הכתוב שמועילין קנוים לאסור על הבעל אם נסתרה למה יעשו כן לחוב להבעל הלא אין חבין לאדם אלא בפניו (אם רוצים ב"ד להפרישה מן עבירה הלא יוכלו להזהירה בלא לשון קינוי) וכן דאיק לשון הגמ' עבדי ב"ד כו' הקושיא אינה אלא על העשיה ולא על שיועיל הקינוי כי בודאי הקינוי מועיל מצד גזה"כ וגם כונת רש"י שכתב והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וקיי"ל אין חבין כו' אין הכונה דהקינוי מועיל מטעם שליחות הבעל רק ג"כ למה יעשו בעבורו דבר שהוא חוב לו (ואפי' אם נאמר דס"ל לרש"י דטעם גזה"כ משום זכות הבעל עכ"ז בודאי לא בעינן ריצוי הבעל כמו דאמרינן בקידושין מ"ב יתומים שבאו לחלוק ב"ד כו' ור"נ אמר אינם יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה כו' היינו כיון דאמרו חכמים ב"ד יכולין לחלוק בודאי יפה כחם שאינם יכולין למחות כן אם הוא גזה"כ שב"ד יכולים לקנות ואין הבעל יכול למחות) וסעד לזה דעל קושית הגמ' עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה שני הגמ' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא ליה ולהלן על מחילת הבעל שני הגמ' אדם מסכים על דעת ב"ד והלא סברא זו עולה גם על הקושיא הראשונה, ולפמ"ש ניחא דהקושיא הראשונה למה יעשו ב"ד הקינוי ע"ז לא שייך התירוץ דמסתמא יסכים אבל אם היתה הקושיא האיך מועיל הקינוי היה עולה תירוץ אחד כי