הליכות אליהו על השולחן ערוך קמב

והרמב"ם שהביאו להך ואבע"א יהיה מהני אמירת בפ"נ גם בשליח שלא ניתן לגירושין

ויעויין בגיטין ל' דלפי גי' הרי"ף ב"ד יכולים לעשות שליח שלא בפניו ויעויין ברא"ש פ' התקבל ומזה הוציאו האחרונים דבעל א"י למנות שליח שלא בפניו לשיטת הרי"ף, ומה שהביאו ראיה מהא דאבא בר מניומי י"ל דהני פוסקים יסברו דהוא צוה להשליח שיעשה שליח לאבא בר מניומי ולא שהוא בעצמו עשאו לשליח וכן משמע מפירש"י מסור מילך קמן כו' ויהיה שליח ב"ד הרי דלא הבעל עשה שליח לאבא בר מניומי. וראיתי בדברי אמת שכתב ג"כ לדחות הראיה מאבא בר מניומי כנ"ל ומה שהביא שם בשם רש"י לפרש הא דאבא בר מניומי אפכא צ"ע, אך לפ"ז יהיה מוכרח הפי' בהרשב"א שלא כהתשב"ץ הנ"ל דאם כהתשב"ץ האיך נסתפק הרשב"א בתשובה אם יכול הבעל למנות שליח שלא בפניו הלא מפורש בעובדא דאבא בר מניומי אע"כ דהפי' בדברי הרשב"א כמ"ש למעלה כשיטת הר"ן, וכונת התוס' בתירוצם בודאי כדברי הר"ן, הרי דלשיטת הר"ן והתוס' והרשב"א אף בנותן לו רשות לעשות שליח הוי שליח שלא ניתן לגירושין, ולהריטב"א ולפי פי' התשב"ץ בהרשב"א אם נותן לו רשות לעשות שליח הוי שליח שניתן לגירושין

ולפ"ז תהיה נ"מ גדולה לדינא דהלא לפי שיטת הר"ן, והתוס' כל שליח שלא ניתן לגירושין אינו רשאי לשנות דבר מדברי הבעל רק לעשות כמו שאמר ואינו רשאי רק לעשות שליח ולמוסרו לידו אבל לא לשלחו ביד א"י דהוי קפידא בכה"ג ויעויין בהג"ה מל"מ שנסתפק אפילו בשליח גמור אם מצי לעשות שליח שלא ניתן לגירושין ואם כי לכאורא יש לפשוט ספיקא זה לקולא אבל בשליח שלא ניתן לגירושין שמפורש בדברי הר"ן והתוס' והרשב"א שאין לו לעשות רק כמו שאומר הבעל י"ל בודאי דהוי קפידא בכה"ג ויעויין בחת"ס שכתב לחשוש אף בשליח גמור אבל בכה"ג בודאי הוי קפידא וכפמ"ש למעלה דלא נעשה שליח רק בבוא לידו הגט הוי שינוי מלשון הבעל כמו אם אמר זיל יהביה לפלוני וא"ל דהתם משום שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר כו', אבל לשיטת הריטב"א ולפי פי' התשב"ץ בדברי הרשב"א הוי בכה"ג שליח שניתן לגירושין דאינו רשאי לשנות רק ממה שהקפיד הבעל בפירוש, ולפ"ז אם היה מקום לחוש דלא היה ביד שליח ראשון לגרשה היה אפשר להאריך בזה אבל באמת בנ"ד לא אדע מקום להסתפק בזה דהוא פשוט, הנה התשב"ץ כתב בסי' כ"ה וז"ל וכל שליח שהוא יכול לעשות שליח ע"כ הוא ראוי לעשות אותו דבר מכח שליחותו מזה הטעם עצמו לפי שכל שליח הבא אחר אותו שליח מכח שליחותו הוא בא ומשו"ה היה ס"ל לרב אשי שאם מת השליח ראשון בטלו כולן יע"ש, ובמקום אחר הארכתי בזה ולפ"ז ממילא כיון שפרש שבשליח שיעשה תהא מגורשת תיכף הוה כאילו הגיד בפירוש שגם בכחו יהיה לגרש תיכף

ואף אם נאמר דלא כהתשב"ץ כי יש לפלפל הרבה בדבריו אבל לבד זה הדברים פשוטים כמו שהעיר מעכ"ת כי אין צורך כלל לכתוב לשון זה כמו שמפורש במהר"י ואף הפוסקים שהצריכו לכתוב הוא רק לשופרא דשטרי, ומה שחושש מעכ"ת דאולי גרע מה שפירש לשליח שיעשה ולא לו לעצמו, לדעתי אין כאן חשש כלל מה שהאריך להשני ולא להראשון כיון דמסתמא כן הוא וגילוי דעתא כי הא לאו מלתא היא ויעויין בחו"מ ורמ"א סי' ס"א ורנ"ג, ועוד י"ל דכיון שכותב לו ידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ודבורך כדבורי והלא הוא בעצמו אם היה נותן לה סתם באמירת ה"ז גיטך ל"צ מעכשיו כמו שמפורש ברמב"ם וטור ושו"ע סי' קל"ו ממילא הוי כפירש לו בהדיא שתהא מגורשת מעכשיו וממילא דל"ה סתירה ממ"ש לשליח שני ולא לשליח ראשון כי לשליח ראשון די באמירתו ידך כידי ועשייתך כעשייתי כו' ולשליח שני שלא אמר פרש בהדיא ותיכף כו' ולא עוד כיון שכתב נותן אני לך רשות לעשות שליח בחריקך כו' הרי פי' בהדיא כונתו דלו הוא נותן הכח בעצמו שנותן להשני ואף אם נאמר דלא כהתשב"ץ הכא מודו כ"ע כיון שאמר לו בהדיא בחריקך

והחשש מ"ש עד מאה שלוחים א"י כלל מה חשש יש בזה הלא הבעל בעצמו יכול להרשות לו לעשות שלוחים עד מאה וניזיל בתר לשון אחרון ויהיה בידו באחת לעשות יותר מצ"ט שלוחים ואם באנו לחוש דהוי סהדי חתומי על שקרי דמסתמא הגיד בע"פ כפי הנוסח הרגיל והמה שינו לכתוב יותר חדא דמאין לנו לחוש לזה ועוד דיהיה כדברים שמוכח הטעות כמ"ש בסי' מ"ג ועוד דהלא לנ"ד אין נחוץ כלל השטר הראשון כיון דהעיקר היא ההרשאה השניה ואב"ד שקימו שטר הראשון הלא ב"ד רק על חתימות העדים קא מסהדי

לזאת בנ"ד הדברים פשוטים כמ"ש מעכ"ת דהגט כשר, חדא כיון דהיה בידו רשות לעשות שליח הוי שליח שניתן לגירושין כמ"ש התשב"ץ ומהרי"ט ודברי ריבות והריטב"א ואף אם נאמר בהני גדולי הראשונים דל"ה שליח שניתן לגירושין כי המה הרבים לפמ"ש למעלה התוס' והר"ן והרשב"א ותוס' רי"ד וגם רש"י ז"ל והרמב"ם והרי"ף מטין לזה עכ"ז אין כאן מקום לחוש כנ"ל. ואין הזמן גרמא להשתעשע ולפלפל בדברים צדדים גם אין דרכי בכך כי אין נחוץ לנ"ד ולא להתיפות באתי. סימן ש כבוד הרב

אחדשה"ט קבלתי מכתבו זה יותר משבוע נתאחרתי מלהשיבו מפני סיבה שאינה תלויה בי, אך עתה ראיתי מכתבו חשתי להשיבו, נפלאתי על הרב שכתב ועל מעשהו הלא לא הביא הרמ"א לשליח קרוב רק לכתחילה אבל היכא דאיכא דחק קצת ופשיטא בדיעבד בודאי אין לחוש כלל ואין אחר מעב"ד כלום בענין זה ופוק חזי מאי עמא דבר, וגם הרמ"א לא הביאו רק בסי' קמ"א בשם סדר הגט ובסדר הגט עצמו לפנינו ליתא, וגוף סה"ג של מהר"מ אינו ת"י, ולא אדע טעמו, כי י"ל בזה משום דאין עד נעשה דיין ונחוש שמא יצרפו ויעויין בגיטין ה' ע"ב זימנין דמייתי לה אתתא כו' אתתא מידע ידעי והיה ניחא בזה דקדוק התוס' שם למה לא נקט קרוב משום דקרוב לכתחילה לא, וניחא ג"כ מה שדקדקו למה הקפידו על קרוב ולא על אשה

ולפ"ז פשוט שלא היה חילוק כלל בין נתקיים או לא נתקיים דכשם שיש לחוש לכתחילה שמא יצטרף לדיין יש לחוש ג"כ לצרפו לעד, אך העיקר שהטעם היה מפני כי הא דהקילו בע"א להאמינו הוא משום עיגונא לכתחילה בעי שיהיה עד כשר בעלמא, ויעוין בר"ן פ"ק דגיטין וברשב"א שכתבו בפשיטות דקרוב כשר להביא את הגט ולאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דיהיה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א בכ"מ שהאמינו חכמים ע"א אם הוא עדיף מקרוב ופסול דהרמב"ם ס"ל לדעת הה"מ דאשה גרעה ואם עד כשר מכחישה תצא ולהרמב"ן והרשב"א הרי המה כעד כשר ולא תצא והירושלמי מפורש בדבריהם ומחלוקתם תליא בסוגית הגמ' בכתובות כ"ב ויבמות והדברים ארוכים ויעויין באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ז, ולהרמב"ם י"ל להקפיד לכתחילה שלא לעשות שליח קרוב אבל להרמב"ן והרשב"א י"ל דאין קפידא, ואף להמקפידים