הליכות אליהו על השולחן ערוך קכה

לפרושי שתהא החרשת המקבלת גיטה יודעת בטיב מו"מ ולא לסתומי

ועוד נראה לי שבאמת לא בעינן כלל בחרשת המקבלת גיטה שיהיה לה דעת פעוטות שרק בקטנה החמירו רבנן אבל לא בחרשת שאפילו לפי גירסת רש"י דבעי דעת פעוטות הלא אין זה אלא חומרא דרבנן שהרי הרז"ה הקשה על הגירסא הזאת למה מתקדשת למיאון במדת צרור וזורקו ובקבלת גיטה בעינן שתגיע לעונת הפעוטות ותירץ שלעולם משום שמירת גיטה היה סגי במדת צרור וזורקו אבל משום גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעינן שתגיע לעונת הפעוטות

ולפי תירוץ זה נראה לי ברור דרק בשוטה וקטנה גזרו בזה אבל בחרשת לא מצינו גזירה זו ויש לאמר הטעם משום שאין הכל רצים אחריה להתאות אליה כי היא בעלת מום כמ"ש בגמ' יבמות קי"ב דלא תקינו לה כתובה דא"כ ממנעי ולא נסבי לה ופי' הנ"י משום דחרשת פגומה טפי עיי"ש ובזה היה ניחא מה שהקשיתי למעלה על המל"מ שכתב בפשטות בהל' אישות פרק י"א דפתוי חרשת אונס הוא א"כ אמאי לא גזרינן בחרשת שלא תתגרש אבל לפי הנ"ל ניחא דבחרשת לא גזרו כלל חכז"ל הך גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר

ובזה היה מיושב שפיר דברי הגמ' יבמות קי"ג הא דנשתטתה לא יוציא דאיירי ביודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דהוא רק דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהיכן מבואר זאת במשנה אבל לפי דברי י"ל דדומיא דנתחרשה היא דיודעת לשמור את גיטה וא"י לשמור את עצמה ועכ"ז יוציא דלא גזרו בה חז"ל אבל בנשתטתה כה"ג לא יוציא (אך צ"ע דברי המאור פ' הזורק שכתב דחרשת יודעת לשמור את גיטה ועצמה ולפ"ז משמע דאם לא היתה יודעת לשמור את עצמה היה שייך הך גזירה גם בחרשת וי"ל דלאו דוקא היא משמרת א"ע רק משומרת ועומדת מחמת פגימותה ועדיין צ"ע) ואפילו לפי תירוץ הר"ן והרא"ש דהא דלא סגי בקטנה לגירושין במדת צרור וזורקו משום דכיון דמדאורייתא הוא החמירו בה טפי עד שתגיע לעונת הפעוטות (וכן מוכרחים אנחנו לתירוץ הזה לשיטת התוס' דבקטנה ליכא גזירה שמא ינהגו בה מנהג הפקר משום דלאו בת תאוה היא ולפ"ז לא יהיה עולה תי' המאור) אבל כיון דאין זה אלא מדרבנן י"ל דלא אמרו אלא בקטנה דיש לה תקנה לאחר זמן אבל בחרשת דלית לה תקנה לא החמירו ואפילו לשיטת רש"י סגי במדת צרור וזורקו ומשו"ה סתם חרשות מתגרשות כי כל החרשים הגיעו למדה זו כמו שמפורש בפוסקים והבאתי למעלה

וגדולה מזו כתב רבינו שמחה המובא בת' רש"ל סי' ס"ה דאף בשוטה לא בעינן דעת פעוטות דרק בקטנה אמרו אבל לא בשוטה גדולה אפי' לשיטת רש"י ואפילו לרבינו אפרים וראב"י דפליגי עליו י"ל דגם המה לא אמרו אלא בשוטה משום גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחרשת אשר י"ל דלא גזרו בה לא פליגי גם הם על סברת ר"ש בזה ולכו"ע לא בעינן בה דעת פעוטות. וכן נראה עיקר מסתימת כל הפוסקים דבחרשת לא בעינן דעת פעוטות לכו"ע ועוד יש לאמר דגם בשוטה אם יש לה דעת פעוטות הוה כפקחת ומתגרשת לכו"ע גם מקבלת קידושיה וזהו שיעור יותר גדול מיודעת לשמור את גיטה ואת עצמה דקרינן לה ביבמות קי"ג שוטה דאם יש לה דעת פעוטות לאו בכלל שוטה היא

וכן כתב בהדיא רבינו שמחה שבתש' רש"ל הנ"ל וזה לשונו ונראה דגדולה שיש לה דעת פעוטות הרי היא כפקחת לכל דבריה ואפי' לקבל קידושיה כו' ואף ראב"י ורבינו אפרים לא פליגי על ר"ש רק דסבירא להו דאם אין לה דעת פעוטות אין אנו בקיאים. בשיעור יודעת לשמור את עצמה אבל אם יש לה דעת פעוטות אפ"ל דמודו לרבינו שמחה דכפקחת היא לכל דבריה. וכן מצאתי דאתי לידי לראות בת' חת"ס חאה"ע ח"ב תשובה ג' שכתב באמצע התשובה וז"ל דאי בשוטה דרבנן שיכולה לשמור גיטה וקידושיה מה לשון תיקנו רבנן נשואין הרי נשואין דאורייתא הם וכל המקדשה הרי היא אשתו מה"ת כו' וע"כ כונתו דאי יכולה לשמור גיטה וקידושיה הרי הגיעה בודאי לשיעורא דפעוטות ולאו שוטה היא הרי שכתב בפשטות כדברי הנ"ל ולא מצאתי לע"ע מי שחולק ע"ז בהדיא

אך נ"ל דהיינו דוקא אם אין אנו רואים בה סימני שטות דהיינו שאינה עושה מעשה שטות בידים רק אף שהיא סכלה ביותר ואין לה דעת שאר אנשים גדולים דהוי בכלל הפתאים דדינם כשוטים בזה אם יש לה דעת פעוטות לאו בכלל שוטה היא אבל אם עושה מעשה שטות בידים ומכש"כ אם המה מהדברים האמורים בפ"ק דחגיגה בזה מודינא דהוה שוטה אף אם בשאר דברים יש לה דעת פעוטות דהלא כתב הרמב"ם בהדיא בהל' עדות דאם עושה תמיד איזה דבר מדברים של שטות אף אם בשאר ענינים שואל ומשיב ככל אדם דינו כשוטה (ואפ"ל דאין לזה רק דין עתים אלים ועתים שוטה בלא עת קבוע דבכל רגע חיישינן לעת השטות דלתת לו דין שוטה גמור תמיד אין הסברא נותנת כיון דבכל דבריו ועניניו הוא כפקח רק דין עתים חלים עתים שוטה י"ל דיש לו מחמת שרואין אנו שמטורפת דעתו בדבר מן הדברים ושטיא בחדא מילתא לא סריך ממילא דיינינן לו כע"ח וע"ש וקידושי מצי מקדש גירושי לא מצי מגרש. והיה מיושב בזה גם דברי החת"ס הנ"ל אשר לכאורא המה תמוהים דאם יש לה שיעור דעת פעוטות הלא לא חיישינן בה שמא ינהגו בה מנהג הפקר כמ"ש רבינו שמחה ורבינו אפרים והראב"י והאיך כתב שם החת"ס דהוה שוטה דרבנן גזרו בה שלא ינהגו בה מנהג הפקר. אבל לפי הנ"ל י"ל דאיירי דרואין בה דברים של שטות א"כ אף אם יש לה דעת פעוטות הרי היא בכלל עתים שוטה דגזרו בה רבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר עי' בסי' קי"ט ויש להאריך בזה ולכון דברי הפוסקים אך לא ארצה לאהדורי נפשי כעת על ענין הזה וצ"ע לעת הפנאי)

וא"כ אם היה לחרשת דעת פעוטות אמאי דיינינן לה כשוטה לכל ענינים שבתורה משום דלאו בת דעת היא אע"כ דאין לכל חרשים דעת פעוטות צלילתא ועכ"ז מתגרשת דלא בעינן בה דעת פעוטות כלל ואף דבודאי נמצאו חרשים דיש להם דעת פעוטות כמ"ש לענין בדיקת מכירת מטלטלין לא פלוג רבנן. גם י"ל דקים להו לרבנן דאין זה דעת צלילתא ועי' בת' צ"צ סי' ע"ז שכתב דאף חרש שיש לו דעת שאר פקחים הרי דינו כחרש עיי"ש וכן מבואר להדיא בירושלמי ובתוס' ריש תרומות שהבאנו למעלה וזהו פשוט) ומכש"כ שמוקצה מן הדעת לאמר שתהא צריכה בדיקה אם יודעת לישא וליתן במטלטלין כמו לענין מו"מ המבואר בחו"מ סי' רל"ה

ועוד יותר נראה לי עיקר ולדינא דגם בקטנה המתגרשת בקידושי אביה לכו"ע לא בעינן בדיקה שתהא יודעת לישא וליתן במטלטלין ולא תתאנה ואפילו לפי גירסת רש"י בג' מדות דרבא הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ונרצה לדייק מזה דכמו דקטן במטלטלין בעינן שיהיה יודע בטיב משא ומתן כן כנגדו בקטנה המתגרשת הא לאו מילתא היא דרק כנגדו בשנים קאמר ולא כנגדו בדעת וכמו דלמכירת מטלטלין כיון שכא לכלל שנים הללו מהני