הליכות אליהו על השולחן ערוך קכג

וגם הם כפי הנראה לא נסתפקו אלא במדת צרור וזורקו שכן דייקו בלשונם סימן זה של צרור וזורקו כו' נאמר בקטן וקטנה ולא בשוטה דגריעי טפי מקטנה כו' עיי"ש בסוף התשובה בדברי הרש"ל בביאור דבריהם אבל בבחינת חפץ ומחזירו לאחר שעה לא פליגי וכן משמע בתחילת דבריהם וצריכה דעת כפעוטות כו' והרי מפורש בדברי התוס' דחפץ ומחזירו לאחר שעה הוא אחר שיעורא דפעוטות כנ"ל

וכן נ"ל מסברא דכל שיודעת קצת שמירה מיקרי יש לה יד להתגרש דלכאורא יש להבין על הך דבי ר' ינאי דדרשי ונתן בידה מי שיש לה יד כו' הלא אינו מיותר ומאי שייכות יכולה לשמור את גיטה לזה גם הלא לא בעינן דעתה וכונתה, אבל הענין יובן ע"פ דברי הרשב"א גיטין ע"ח על המשנה נתן בידה והיא ישנה כו' אינו גט וכתב הרשב"א שם אבל בישנה אינה מגורשת כו' ולאו משום דבעי דעתא אלא שאין גיטה שמור בידה וגרועה מחרשת דחרשת יודעת לשמור את גיטה כו' והראב"ד הקשה דמה היא דהיתה ישנה משמע דבעי דעתה וגבי חרשת כו' משמע דלא בעינן דעתה כו' אלו דברי הרב ומסתברא דאין כאן קושיא דלעולם דעת בעיא אבל דעתה לא בעיא אלא או דעתה או דעת העדים כו' וישנה אע"פ שיש כאן דעת העדים הא דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד והרי הויא כנשתטית שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש כו' עיי"ש באריכות דבריו כי הוא מקצוע ובמק"א הארכתי בדבריו לענין נתינת הגט אם בעי כונה להתירם מה"ת ועי' בריטב"א שכתב ג"כ כנ"ל ועי' בתוס' גיטין שם שכתבו דהא דסגי דעת העדים משום שיודיעוה אח"כ ותהא משלחה ואינה חוזרת וזהו כונת דברי התוס' ר"פ חרש ד"ה העיד כו' וא"ת לריב"נ למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה וי"ל דמכל מקום בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה בעל כרחה ע"כ

ולכאורא קשה להבין סברתם דמה מהני כשיוציאוה אח"כ מן הבית הלא בשעת קבלת הגט אינה יודעת מאומה, אבל לפי הנ"ל ניחא דהא דבעינן דיהיה לה יד לגרש בעינן שיהיה בשעת קבלת הגט כמו בהיתה ישנה אבל הא דבעינן שתהא משלחה ואינה חוזרת אין העיכוב דוקא בשעת קבלת גיטה רק סגי אף כשיודיעוה אח"כ כמו בגדולה בת דעת דאין חילוק ביניהם וכיון דגדולה בת דעת סגי שיודיעוה אח"כ כן הדין בחרשת וי"ל דבסברא זאת פליגי ריב"נ ורבנן דרבנן סבירא להו אף דהחרשת בשעה שנתן לה גיטה אינה יודעת מענין הגירושין מ"מ כיון דאח"כ כשיוציאוה מן הבית תהא נרמזת סגי בהכי וריב"נ סבירא ליה דבעי ידיעתה בשעת מעשה הגירושין וכיון דחרשת אינה יודעת בעת קבלת הגט אינה מתגרשת אבל בזה לא נסתפק גם ריב"נ אשר לא בעינן דעת ורצון האשה על הגירושין

ולפי הנ"ל כו"ע סבירא להו דרשא דבי ר"י דבעינן שיהיה לה יד היינו שתהא בה דעת שמירה ומשנה מפורשת היא ולא כהק"ע ר"פ חרש שכתב דהויא רק אסמכתא בעלמא והרמב"ם לא ס"ל, ולפי הנ"ל אי אפשר לאמר כן אבל עכ"פ חזינן דכל הקפידא היא אשר יהיה בה דעת קצת לשמור ומשו"ה כל שהגיעה לכלל חפץ ומחזירו לאחר זמן בת גירושין היא, א"כ הכא בנ"ד שכתב כת"ה אם באים השכנים לשאול איזה כלי (ופי' לי הבעל דהיינו שבאים לבקש איזה כלי ששאלו אצלם בני הבית) הולכת באופן הילוכה ומוצאת הכלי בבית או בחצר ונותנת ואם יבא מי שהוא ליקח איזה דבר נגד רצונה צועקת בלשונה" א"כ הלא הגיעה בודאי לשיעור חפץ ומחזירו לאחר שעה וכפי פירוש רש"י כשתובעין אותו ממנו וגם כפי הירושלמי השיעור היותר גדול אגוז וצרור מצניען ומביאן לאחר זמן גם פשטות הירושלמי משמע דסתם חרש לא הגיע למדה זו כמו שרמזנו לעיל דהנכון בפי' הירושלמי דלא כפי' הפ"מ, וא"כ עדיפה האשה הזאת מסתם חרש, ופשוט דמתקריא יודעת לשמור את גיטה, והא דלא החזירה את הגט והמטבע אפשר דלא הבינה ברמיזותם מה המה מבקשים ממנה ואי משום דילמא אינה יודעת לשמור את עצמה כפי מה שביארתי הרי סתם חרשת יודעת לשמור את עצמה מדמתגרשת

ויש להעיר בזה על מה שכתב המל"מ בפשיטות בהל' אישות פי"א דפיתוי חרשת אונס הוא דאם כן למה לא גזרו על חרשת שלא תתגרש והדברים ארוכים ואף אם לא נודה לזה ונסתפק בזה אולי אינה יודעת לשמור את עצמה מ"מ הלא בנ"ד אינה בת תאוה כי היא חולנית ואפי' לפי שיטת מהרי"ו דסבירא ליה דאף היכא דליכא גזירה דשמא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ אסור משום לא פלוג י"ל דגם מהרי"ו לא אמר אלא בשוטה גמורה דאיכא בה גזירה רק היא חולנית ובכה"ג אמר דלא פלוג וכן ראיתי שכתבו בשם הג' מהר"ם כ"ץ, והתוס' בקידושין לא כתבו אלא דבקטנה דלאו בת תאוה, היא לא גזרו, ומשו"ה אפ"ל דגם בקטנה שוטה לא גזרו דלאו מינא דשוטה היא (וי"ל דגם מהרי"ו לא קאמר אלא דלא נמצא בתוס' דלאו בת תשמיש היא דלפ"ז גם בשוטה חולנית י"ל כן אבל לאו בת תאוה אינו אלא בקטנה ומצאתי שכבר העירו בזה)

וגם באמת לא קשה כלל מהתוס' דהלא התוס' לא כתבו אלא גבי קטנה דלאו שוטה היא אבל בשוטה י"ל דלא פלוג אך במרדכי מבואר גם בקטנה שוטה לא גזרו אבל גם מהרי"ו לא קאמר רק גבי שוטה דגזרו חכז"ל גם היכא דלא שייך גזירה מחמת איזה טעם לא פלוג רבנן בתקנתם כמו גבי הבחנה משא"כ גבי חרשת דבסתם חרשת הלא בודאי לא גזרו חז"ל א"כ אף אם נאמר דהיא גרועה משאר חרשת מ"מ כיון דלכלל שוטות לא באה כיון דלא עבדה מעשה שטות (כמו שבאו דבריה בלשון השאלה) וגם לאו בת תשמיש היא וליכא בה טעמא דגרירה בודאי לא שייך הך גזירה וליכא סברא דלא פלוג ולבד זה הלא הט"ז והג' מהר"ם כ"ץ ובעל תשובת מק"ש השיגו על מהרי"ו מכל הנך טעמא היה אפשר להתיר לגרש מדינא דגמ'

ועוד צ"ע בזה כי אין ההכרח לתקוע א"ע בדבר הלכה זו ואין רצוני בזה באשר ראיתי להרבה מהאחרונים שכתבו שאין בדור יודע להבחין אם יודעת לשמור גיטה ואף שבנ"ד אינה בגדר שוטות כיון דלא עבדה מעשה שטות, ואף שנדון כי יש לה חולי וקלקול וחלישות בעורקי ועצבי מוחה מ"מ אין בה ערבוב וטירוף הדעת כשוטה והרבה חרשים המה מסיבת קלקול חדרי המוח כמ"ש למעלה גבי נשתתק, מ"מ בנ"ד כיון דגרעה משאר חרשות דעלמא כיון שאינה נרמזת, גם אי אפשר לעמוד על כונת רמיזותיה לגרשה מרצונה הלא עומד לנגדינו גם בזה חדר"ג שאסור לגרשה בע"כ ואף שבספר ישו"י הביא בשם מהר"ם פאדווא דחרשת לא מיקרי בע"כ כיון דמקבלת מרצונה, כבר מבואר ההיפך בת' רש"ל בשם ראב"י ורבינו אפרים שכתבו דגם בשוטה איכא חדר"ג לגרשה כי הוא שלא מדעתה וגם בת' מהר"ם פאדווא לא כתב כן בפשיטות ועי' בד"מ בסי' קי"ט ועי' בנוב"י מהדו"ק סי' פ"ד שמשמע מדבריו שרצון חרשת מיקרי רצון אבל כ"ז אינו שייך לנ"ד שאי אפשר לעמוד על רמיזותיה ואף שהב"ש