הליכות אליהו על השולחן ערוך קכב

דוקא בגדר זכיה אבל לא מטעם שליחות, וא"כ אינו זוכה רק במתנה אבל לא במקח וממכר דבמקח וממכר כיון דהלוקח מחוייב לתת מעות לא הוי בגדר זכיה ובמק"א הארכתי בזה, ואין במו"מ זכיה רק מטעם שליחות היכא דגלי אדעתיה, ומשו"ה התם גבי פועל וחנוני דבעה"ב מחנוני, וכן הפועל עם בעה"ב לא הוה בגדר מתנה רק כמו מו"מ דהפועל בשכרו הוא אוכל וכן הבעה"ב יתחייב מעות לחנוני ואין כאן זכיה רק שליחות ושפיר קאמר הירושלמי דאין שליחות וזכיה לחרש משא"כ בפ"ק דקידושין דאיירי לענין מתנה סבירא ליה להירושלמי דזוכה החרש לאחרים (ויהיה מוכח מזה כשיטת הרשב"א דסבירא ליה דזכיה לאו מטעם שליחות)

ועי' בירושלמי גיטין הנזקין הל' ט' אגוז ומשליכו כמוציא לאשפה אגוז ונוטלו גזל גמור מפני דרכי שלום אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן זוכה לעצמו כו' ר"ה אומר זוכה אף לאחרים ולפ"ז הרי סבירא ליה להירושלמי דחרש יש לו דין מביאן לאחר זמן ועי' בירושלמי גיטין פ' האומר איזו קטנה שהיא צריכה להתגרש כו' מביאן לאחר זמן ועי' פי' פ"מ שם הרי דבמדה זו אליבא דהירושלמי קטנה מתגרשת בקידושי אביה וממילא ה"ה חרשת כו' (אכן ממקום אחר יש להוכיח דחרש לא הגיע למדת קטן חפץ ומחזירו לאחר זמן דהנה בקידושין י"ט אמר רבא אר"נ אומר אדם לבתו קטנה כו' והקשו התוס' הלא קטן לית ליה זכיה ותי' דבדעת אחרת מקנה זוכה אף מה"ת והביאו ראיה מדמותיב לר"ח בגיטין ס"ד מפדיית מע"ש אלמא רוצה להוכיח דאף זוכה לאחרים מה"ת ועיין בחידושי הרשב"א שהקשה הלא הכא הכסף קידושין היה זכיה לאחרים דשייך לאביה והלא ר"ח ס"ל דאינו זוכה לאחרים וכתב דמדברי התוס' משמע דפסקו להלכה כר"י דחפץ ומחזירו לאח"ז זוכה אף לאחרים מה"ת עיי"ש הרי דס"ל לרבא דקטן שהגיע למדה זו זוכה אף לאחרים ואילו גבי חרש אמר רבא בב"מ ח' דאינו זוכה לאחרים. אכן י"ל דהתם גבי מציאה שאני כיון דליכא דעת אחרת מקנה אותו ולית ליה זכיה לגרמיה גם לאחרים אינו זוכה והיה מיושב בזה גם דברי רש"י בב"מ הנ"ל שכתב בד"ה חרש ופקח אע"פ שחרש אינו זוכה אלא מפני ד"ש אפ"ה אמרינן מיגו דזכי כו' ובד"ה בשלמא כו' אבל פקח במאי קני כתב דהגבהה דחרש לא קניא אלא מדרכי שלום בעלמא ולכאורה תמוה דבלא"ה, הלא חרש אינו זוכה לאחרים אבל אם נאמר דרבא ס"ל כר"י וגם חרש הגיע למדה זו א"ש. א"נ י"ל ע"פ דברי הרשב"א שם בקידושין שכתב וז"ל ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דלעצמו נותן דעתו ומכון לזכות אבל לאחרים אינו מכון והכא כיון שהיא מכונת לזכות לעצמה אף דהתורה זכתה לאב משום שבח נעורים זוכה עיי"ש וא"כ ה"נ גבי חרש ופקח כיון דהחרש נותן דעתו לזכות לעצמו זוכה גם לאחרים, אבל דברי הרשב"א צ"ע דאם הקטן זוכה לעצמו משום כונתו א"כ גם בלא דעת אחרת מקנה אותו יקנה וצ"ע לעת הפנאי)

ואף שבמק"א הארכתי לבאר דברי הירושלמי דלא כהנ"ל שכתבתי זאת ע"פ פירוש הפ"מ מ"מ לדעת רש"י הלא לכאורא ההכרח לאמר דדין חרש כמו קטן שהגיע לעונת הפעוטות (ויש להאריך בזה גם ליישב מה שיש להעיר בזה על דברי הש"ך בסי' רמ"ג שכתב דהא דמציאת חש"ו אינה אלא מפני ד"ש אין זה אלא בקטן שלא הגיע למדת צרור וזורקו ולכאורא תמוה דהלא גם מציאת חרש קתני התם דאינו אלא מפני דרכי שלום וחרש הלא הוא ג"כ זוכה לעצמו והוא עוד יותר משיעור מדת צרור וזורקו ע"פ הדברים האמורים למעלה, ומצאתי שכבר העיר בזה הפ"מ בגיטין וי"ל ע"פ דברי הקה"ח בסי' רמ"ג דחרש ושוטה כיון דלא אתו לכלל זכיה גם אחרים אינם זוכים להם וא"כ גם דעת אחרת מקנה לא מהני ועמ"ש להלן בענין חליצה ויצטרף לזה ליישב דברי הש"ך ואכמ"ל כי דברי הקצוה"ח צריכים עיון, וגם ראיתו מן הרא"ש יש לדחות ועי' בתוס' גיטין כ"א ע"ב דגם חרש ושוטה מיקרי אתי לכלל דעת עיי"ש ואכמ"ל)

והנה אף לפי גירסת רש"י והתוס' דהא דקטנה מקבלת גיטה היינו דוקא כשהגיעה לעונת הפעוטות מ"מ נ"ל דלא בעינן שתהא בקיאה בטיב משא ומתן וכל שהגיעה למדת חפץ ומחזירה לאחר זמן בודאי הגיעה לשיעור זה וכן משמע להדיא בתוס' דף ס"ד ד"ה כל שמבחנת בין גיטה לד"א היינו כפעוטות כו' (והיינו כגירסתם כנ"ל) והשתא אי שיעורא דר"י דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה קודם לשיעורא דפעוטות היתה סברת ר"י איפכא מר"ח דלר"י זוכה לאחרים קודם שיהא מקחו מקח כו' ולר"ח הפעוטות מקחן כו' ואין זוכה לאחרים עד שיביא ב"ש כו' וכבר עמדו על כונת דבריהם הרש"א והפ"י דלמה סדרו דבריהם על הא דכל שמבחנת על מילתא דרב יהודא היה להם להעמיד דבריהם

לכן נ"ל בפשיטות דבריהם דקים להו להתוס' דכל שמבחנת בין גיטה לד"א היינו חד שיעורא עם חפץ ומחזירו לאחר שעה היינו כל שמבחנת לידע הדבר שנותנים לה ולשומרו ולהחזירו והשתא הביאו ראיה לגירסתם דהיינו שיעורא דפעוטות דאם נאמר כגיר' הר"ח והרי"ף דקטנה מקבלת גיטה משהגיעה למדת צרור וזורקו, ואם כן קדים לשיעורא דפעוטות והשתא אם נאמר דחפץ ומחזירו לאחר שעה הוא קודם לשיעורא דפעוטות והיתה סברת ר"י איפכא מר"ח ויש להאריך בזה אבל עכ"פ מוכיחים דברי התוס' בהדיא שכל שהגיעה למדת חפץ ומחזירו לאחר זמן מבחנת בין גיטה לד"א אף לפי גירסתם דבעינן דעת פעוטות וכן מפורש בתשובת רבינו שמחה הובאה בתשובת רש"ל סי' ס"ה שכתב וז"ל הלכך יודעת לשמור את גיטה דשוטה מסתבר דסגי בצרור וזורקו ולכל היותר באם נבחנת בין חפץ לחפץ בשעה שמחזירן והיינו כדברי דאף לפי גיר' רש"י והתוס' דבעיא שתגיע לעונת הפעוטות סגיא בשיעור זה. וכן מפורש בתוספתא גיטין פ"ד איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה כל שנותנים לה את גיטה או ד"א ומחזירתן לאחר שעה, (ואף שהגר"א הגיה התוס' גיטה וד"א כמו שהוא בירושלמי אך בירושלמי הגי' איזו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כו' ועי' בתשובת רבינו שמחה שהיה גורס תרי בבי עיי"ש וצ"ע וכמו שהדין בקטנה כן הוא הדין בשוטה כמ"ש רבינו שמחה בתשובה וכן הוא באור זרוע סי' תשע"ח)

וכן נראה להוכיח שיטת הרמב"ם עפמ"ש הה"מ בסוף פ"י מהל' גירושין על השגת הראב"ד למה לא כתב הרמב"ם דשוטה מה"ת עד שתהא יודעת לשמור את גיטה ותי' ע"ז המ"מ ונ"ל שרבינו שלא ביאר כן סמך על מ"ש בפ"ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה כו' והוא פירוש על מה שאמרו אינה יודעת לשמור את גיטה כו' ומפני שידוע היקש הקטנה לשוטה בכמה מקומות לא ביאר דין זה ולא מצאתי לו טעם אחר כו' עיי"ש וכיון שדין השוטה נלמד מדין הקטן בודאי דין אחד להם והרי גירסת הרמב"ם היתה כגי' הרי"ף שכל שהגיעה למדת צרור וזורקו מתגרשת בקידושי אביה א"כ ממילא הוא הדין שוטה וזהו כשיטת רבינו שמחה דלא גרעה בחינת השוטה אם יודעת לשמור את גיטה מבחינת קטנה ולא כשיטת הראב"י ורבינו אפרים שנסתפקו אולי שוטה גרועה מקטנה