הליכות אליהו על השולחן ערוך קכא

דיודעת לשמור את גיטה ואת עצמה מי נהגא בה מנהג הפקר וא"כ מהני בדיקה לשוטות. ובודאי יש מקום לאמר דלא חיישינן לה להצריכה בדיקה רק אם רואין בה מהנך סימנים הנ"ל

אבל אף אם נאמר דלא כרבינו שמחה בזה נראה שיודו כ"ע דלא חיישינן לאשה המתגרשת רק אם רואין בה דעת מטורפת אבל אם אין רואין בה שום טירוף הדעת רק דעת קלישתא מאד שאינה מבינה שארי דברים כדרך שאר אדם אין חוששין לה להתגרש ומשו"ה חרשת כיון דאין דעתה מטורפת רק דדעתה קלישתא אף שאינה בת דעת שלימה לדברים שצריכה דעתה וכונתה שאין כונתה בדעת שלימה כמ"ש רש"י יבמות קי"ג אבל כיון שאינה מטורפת יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה והרי קים להו לחכז"ל ומשו"ה נקטו סתמא דחרשת מתגרשת והיינו טעמא דחרשת אינה מבולבלת בעניניה הרגילים וכמנהגה נוהגת ופשיטא שאין לחלק בין שבאה לה חרשותה מחמת קלקול תופי וכלי השמע וחולשת עורקי הלשון וכלי המבטא ובין שבאה לה חרשותה מחמת חולשת וקלקול עצבי ועורקי ההרגשה שבמוח בכולהו קים להו לחכז"ל דדעתם קלישתא ולא צילותא אבל אינם מטורפים כמו השוטים משו"ה סתמא נקטי ולא חילקו (וזהו פשוט מאד ולא באתי בזה רק להוציא מדברי גדול אחד שכתב לחלק בין חרש לחרש דחרשת שבאה לה חרשותה מחמת קלקול שבמוח לא תוכל להתגרש דהואי כבהמה. ולי נראה דאין לחלק בדבר שלא חילקו חכז"ל ואדרבא הלא רשב"ג גיטין ע"א חילק בפקח ונתחרש דהוה כפקח ואם נאמר כדעת ההוא נראה שיותר יש סברא לדין נחרש אח"כ לקלקול במוח יותר מחרש מתחילת ברייתו כמ"ש הרמב"ם והרע"ב ריש תרומות שחרש מתחילת ברייתו סיבתו הוא חסרון כלי השמע אבל בנתחרש אח"כ שאינו שומע ואינו מדבר מן הסברא הוא מחמת חולשת כלי ההרגשה שבמוח מ"מ יכול להיות שיהא בר דעת ועי' בירושלמי ריש תרומות מעשה בבניו של ריב"ג שהיו חרשין והיו כל טהרות שבירושלים נעשים על גביהן ועיין בר"ש שם. ורבנן לא חילקו בין חרש לחרש והדברים ארוכים ובדברים הנ"ל יש ליישב קושית הרא"ש שם ועי' בחגיגה ג' הנהו תרי אלמי דהוה בני ברתיה דר"י ב"ג כו' וצ"ע)

גם אופן הבדיקה לידע אם היא בכלל יודעת לשמור את גיטה תליא בגירסת הגמ' גיטין ס"ה דלגי' הר"ח והרי"ף והרמב"ם כל שהגיעה למדת צרור וזורקו כו' כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ולזה צריך דעת קלישתא מאד וברור ופשוט אשר כל חרש הגיע למדה זו כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' זכיה וכן הוא בטוש"ע ח"מ סי' רמ"ג דחרש זוכה לעצמו והיינו לכה"פ כמדת קטן צרור וזורקו אבל לגירסת רש"י והתוס' והר"ן והרא"ש משהגיעה לעונת פעוטות מתגרשת וא"כ יש להסתפק גבי חרש אם הגיע למדה זו ואף דקיי"ל דחרש לוקח ומוכר במטלטלין והלא הוא בודאי שיעורא דפעוטות כמו דקיי"ל בקטן שהגיע למדת הפעוטות דלוקח ומוכר במטלטלין אבל הא איתא בשו"ע סי' רל"ה וברמב"ם דבודקין אותו הרבה ומתיישבין בדבר ומדצריך בדיקה אלמא דלא כל חרשים הגיעו למדה זו וא"כ יהיה קשה האיך כל חרשת מתגרשת ולא בעיא בדיקה

ולכאורה יש לאמר בזה ותתיישב ג"כ קושית הב"י בסי' קכ"א שהבאנו למעלה על הרשב"א דמצריך בדיקה גבי אלם הבא לגרש, דממ"נ אם נחוש דילמא הואי עתים חלים עתים שוטה מה מהני הבדיקה ואם לא נחוש לכך הלא כשם שכנס כך מוציא ולמה ליה בדיקה (ודברי הט"ז בזה תמוהים שירד להציל ולא הציל דמה שכתב דהבדיקה הוא אם אלם זה הגיע לכלל שוטה דיש אלמים פקחים ויש אלמים שוטים אבל לא חיישינן לע"ח וע"ש ותמה על הב"י דהלא הוא בעצמו תירץ כן על קושית העיטור גבי נשתתק ואני תמה על תמיהתו דהלא התם גבי פקח ונשתתק עולה שפיר תירוץ הב"י דהבדיקה היא אם נגע החולי עד עורקי הדעת או לא והיינו ע"פ הסברא שכתבתי למעלה אבל גבי אלם מתחלתו שפיר תמה הב"י למה לי הבדיקה לזה הלא כשם שכנס כך מוציא והוא בכונת דברי הב"י וצע"ג ליישב כונת הט"ז)

ותמיהתי זאת תסוב גם על הרא"ש ורבינו ירוחם שכתבו גבי חרש שבא לגרש דבדקינן ליה דבדיקה זו למה הלא כשם שכנס כך מוציא ואם נאמר דיש בדיקה לעתים חלים ועתים שוטה היה אפשר לאמר דסבירא להו דבעית רב אשי ביבמות אינו ספיקא במציאות רק דזה נודע להו אשר חרש אינו תמיד בדעת אחת ורבנן ור"א שוין בדבר דדעתו אינו שוה אך ר"א סבירא ליה שבעית רב אשי דבעת חלימותו הוה כפקח ובעת שטותו הוה כחרש ורבנן סבירא להו דגם בעת חלימותו דינו כחרש ומשו"ה סבירא להו להרא"ש ורי"ו להסתפק בחרש אולי בעת שבא לגרש גרע בשכלו והוא עת שטותו אך להב"י לשיטתיה ליכא למימר כנ"ל דאילו הוה ע"ח וע"ש לא היתה מהני בדיקה דהרי סבירא ליה כבעל העיטור דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה (ובמק"א עשיתי סמוכין לזה) ושפיר הקשה הב"י לכן י"ל דהך בדיקה שהוזכרה בדבריהם לא הוי כדי לידע אם הוא פקח רק משום כשבאין להוציא ממנו אשתו בהרכנתו צריכין לבודקו כמה פעמים כדי לידע הרכנתו אם הוא מכוון בזה על ענין הגירושין ששואלים ממנו ועי' בירושלמי גיטין ר"פ מי שאחזו ודלמא מתעסק בשטרותיו ועיין בפני משה שם שפירש דקאי על נשתתק מתוך בוריו דמשו"ה צריך בדיקה ג' פעמים אם הוא משיב על לאו לאו ועל הן הן דבלא"ה חיישינן דילמא אשר הוא מרכין הן היינו על עסק אחר אשר עסק בשטרותיו קודם שנשתתק עיי"ש ואף דכל הפוסקים נקטו טעמא דבדיקה גבי נשתתק משום דילמא חולי של שטות נקטיה מ"מ מודים דגם לזה מהני הבדיקה אשר נדע על נכון אם הוא מבין רמיזותיו ולידע הרכנתו אל נכון אשר הוא משיב על מה ששואלים ממנו

ולפ"ז יהיה אפשר לאמר דגם מ"ש הרמב"ם והפוסקים בח"מ גם מקח וממכר דלא תהיה זאת הבדיקה משום הבחנת דעתו רק לידע על נכון כונת הרכנתו וצ"ע דמלשון הפוסקים לא משמע כן ועיין בהה"מ ובכ"מ ובסמ"ע סי' רל"ה הנ"ל ועיין בירושלמי פ"ק דקידושין הל' ג' ר"י בעיא קומי ר"ז הילך כסף זה שתצא שדך לחירות כו' הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש הגע עצמך שהיה קטן א"ל דרכו להגדיל כו' ועי' פי' פ"מ שם א"ל איש כתיב גבי זכיה ואפילו חרש והאי איש היינו ויקחו להם איש שה לבית אבות כמ"ש במרה"פ שם ועי' בקידושין רפ"ב דיליף מהאי קרא דזוכין לאחרים וכיון דגם חרש בכלל ע"כ דחרש זוכה לאחרים והא דאמר קטן דרכו להגדיל י"ל דס"ל כר"ה בירושלמי גיטין פ' הנזקין דגם קטן זוכה לאחרים א"כ י"ל דהך סברא דקטן בא לכלל זכיה לא מהני רק גבי דעת אחרת מקנה אותו כמ"ש בב"מ ע"א ע"ב עיי"ש

אך לפי זה יהיה קשה מדברי הירושלמי קידושין פ' האיש מקדש הל' א' היה חנוני חרש ע"ד דר"ז לא חשש שאין שליחות לחרש כו' היה הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיה לחרש כו' ולפמ"ש בביאור דברי הירושלמי דחרש בכלל איש האיך קאמר הירושלמי דאין זוכה לאחרים הלא כיון דהוא בכלל איש ממילא גם זוכה לאחרים כנ"ל, ויש לאמר אע"ג דחרש זוכה לאחרים היינו