הליכות אליהו על השולחן ערוך קכ

ובחרשת לא הזכיר בדיקה אלא ודאי דליכא מאן דחש לה לחרשת להצריכה בדיקה

ונראה להביא ראיה לזה מהא דבעיא רב אשי ביבמות קי"ג מאי טעמא דר"א כו' דילמא פשיטא ליה לר"א דדעתא קלישתא ולא דעתא צילותא והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נפ"מ להוציא את אשתו בגט כו' גרושי לא מצי מגרש ועי' בב"י סי' קכ"א דפי' דאפילו ע"י בדיקה לא מצי מגרש דכיון דהוא עתים חלים ועתים שוטה אי אפשר למבדקיה דילמא בעת הבדיקה הוא חלים עיי"ש וכן כתב בעל העיטור מאמר שביעי הובא בב"י סי' הנ"ל וז"ל ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאי איתא כו' כי בדקינן ליה ג' זימני מאי הוי נהוי בשעת בדיקה כחלים ולבתר הכי נשתטה ועי' בב"ש ס"ק ה'

ואף לשיטת רש"י והרמב"ם שחששו בנשתתק לספק שוטה ועכ"ז מהני בדיקה טעמייהו לאו משום דפליגי על בה"ע דמהני, בדיקה לע"ח וע"ש רק טעמם כמו שתירץ הב"י דלא חיישו כלל בנשתתק לע"ח וע"ש רק דבכל נשתתק חיישינן דילמא שטות נקטיה וכיון דבדקינן לא אמרינן הוברר דאינו כן דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מתיישבת בשום שעה (ובמק"א הארכתי לבאר הנפ"מ בין נשתתק מחמת חולי ובין נשתתק מתוך בוריו דמתוך חולי אמרינן דאין זה אלא מחמת חולשת כלי המבטא ועורקי הלשון משו"ה י"ל דלא חיישינן לטירוף הדעת אבל בנשתתק מתוך בוריו דהיינו מחמת לחיצת או חולשת עורקי ההרגשה שבמוח כידוע ומשו"ה חיישינן דילמא נגע גם עד עצבי ועורקי הרגשת הדעת שמלתא דשכיחא היא ובעיא בדיקה ולפ"ז תמוהין בעיני דברי הב"ש סי' קכ"א ס"ק ה' שכתב ורש"י והר"ן פירשו מתני' דאיירי בנשתתק מתוך חוליו ובאמת פירשו בהיפך עי' בר"ן במי שאחזו חולי של שיתוק והיינו כמו שפירשתי בנשתתק מתוך בוריו וזהו. גם כונת רש"י שפי' שנעשה אלם מחמת חולי וכונתו כמו שביאר הר"ן מחמת חולי של שיתוק דהוי מחמת קלקול בעורקי ועצבי ההרגשה שבמוח ומשו"ה בודאי חיישינן לקלקול הרגשת הדעת אבל בנשתתק מתוך חוליו שי"ל דמחמת חולשת החולי נשתתק לא שמענו שמצריכים בדיקה מתוך פירושם במשנה והארכתי בזה בענין ש"מ שנשתתק ר"ל ואכמ"ל) הרי מפורש בדברי הב"י דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה ואם נאמר דחרשת בעיא בדיקה אם יודעת לשמור גיטה ועצמה האיך תתגרש חרשת לר"א והאיך תועיל הבדיקה דילמא בעת הבדיקה הואי אלמת והלא בודאי ר"א ור"ח בר אשי ושמואל שפסקו כר"א לא יפלגו על סתמא דמתני' דגיטין ודיבמות ועל עדותן של ר"י בן גודגדא ורבנן דריב"נ שאשה חרשת מתגרשת אף כשהשיאה אביה

ולבד זה הלא לא נוכל למיזל בתר איפכא דלר' אלעזר אשר לדידיה יהיה עדיף חרש לענין קידושין שקידושיו קידושין וגריעא חרשת לענין גט שלא תוכל לקבל גיטה אע"כ דסתם חרשת יודעת לשמור גיטה ועצמה ולא בעיא בדיקה וה"ה לר"א בעת שטותה לדידיה דהואי באותה שמה כמו חרשת בכל עת לרבנן ואפילו לפי סברת הפר"מ שכתב לדחות ראית הב"י מהא דגירושי לא מצי מגרש דהיינו שלא מצי לגרש כדרך כל המגרשין ובודאי מצי לגרש ע"י בדיקה עד שיגיע גט לידה (דבריו צ"ע דהלא איתא ביבמות שם אמר אביי דיקא נמי דקתני גביה דידיה לא יוציא עולמית מ"ש הכא כו' אלא ש"מ הא דאורייתא כו' ועיין בריש סי' קכ"א בב"ש ובח"מ דלדעת הרמב"ם אם בעת הציווי היה חלים אף שאח"כ נשתטה ראוי לגרש מה"ת ע"פ ציוויו רק דרבנן גזרו ביה וא"כ האיך פשיטא ליה להגמ' דגרושי לא מצי מגרש מה"ת כדרך המגרשין ע"י בדיקה בתחילת הכתיבה ע"י ציוויו והלא באמת מה"ת סגי בבדיקה קודם הציווי ואפ"ל דגם רבנן לא גזרו ביה וכבר כתבתי דאין סברא לאמר אשר ר"ח בר אשי ושמואל לא יסברו כסתם מתני' וע"כ מוכרחים אנחנו לאוקמי מתני' גם אליבייהו ויהיו דברי הפר"ח נסתרים. גם משמע דחרש לא מצי מגרש בשום אופן ולהפר"ח תהיה לו תקנה לגרש ע"י בדיקה בשעת גמר הגירושין)

ואף שבאמת דוחק לאמר כן אבל עכ"פ לדידיה נהיה מוכרחים לאמר הא דחרש אינו מגרש היינו בלא בדיקה בשעת גמר נתינת הגט וע"כ גם הא דחרשת מתגרשת היינו בלא בדיקה ומשמואל דפסק כר"א נשמע לדידן דבחרשת המקבלת גיטה לא מצינו דפליגי וכן יש להוכיח מדברי התוס' ר"פ חרש ד"ה העיד כו' וא"ת לריב"נ למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה כו' עיי"ש ואם נאמר דחרשת להתגרש בעיא בדיקה הלא א"ש בפשיטות דריב"נ יסבור כדבעי הגמ' למימר אליבא דר"א דחרש הוי ע"ח וע"ש ול"מ בה בדיקה כמ"ש בעה"ע והב"י אע"כ דפשיטא להו להתוס' דכל חרשת הואי משלחה ואינה חוזרת ולא בעיא בדיקה ע"ש והיינו טעמא כי חרשת אף שבאה לה חרשותה מחמת כובד עצבי ועורקי ההרגשה ופגע גם בעורקי ועצבי הרגשת הדעת ומשו"ה דעתה קלישתא כמ"ש בגמ' דיבמות שהבאתי למעלה דלא הוי דעתה צילותא אבל אינה מטורפת כדרך המשוגעים והשוטים (ועיין רש"י חגיגה ב' וברש"י יבמות קי"ג סוף ע"א) ומשו"ה לא חיישינן לה אולי אינה יודעת לשמור את גיטה והא דבאיש שנשתתק בעיא בדיקה היינו משום דאיש אינו מגרש אלא לרצונו ובעיא דעת שלימה וכיון דאחזו חולי שיתוק והיינו מחמת חולי בעורקי ועצבי ההרגשה חיישינן ג"כ אולי נתקלקלה דעתו ונשתטה. וגם בזה דעת בעל העיטור מאמר שביעי אשר אין חוששין לנשתטה ואף לפי שקיי"ל דחוששין היינו דוקא באיש המגרש שבעינן דעת שלימה אבל באשה שלא בעינן דעתה רק שלא תהא מטורפת בגדר האחרון של שטות אשר לא תדע לשמור את גיטה וא"ע אין חוששין לזה כ"ז שאין רואין בה סימני שטות האמורים פ"ק דחגיגה

ויש לאמר שזוהי כונת הב"י בשם רבינו שמחה בסי' קי"ט אשר ז"ל ורבינו שמחה משפירא כתב דלא מחזקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה כו' ובעוד שלא ראינו סימן זה אפילו בדיקה לא צריך כו' ואפשר לאמר דבאיש המגרש גם הוא יודה דיש לחוש לדעת הרמב"ם אשר הנך סימנים לאו דוקא כל שעושה מעשה שטות אף אם אינם מהדברים המפורשים בחגיגה כי המה לאו בדיקה אבל באשה אשר לא בעיא דעת צילותא כל זמן אשר אין אנו רואים בה סימני שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה אין חוששין לה אולי כבר הגיעה לגדר האחרון של שטות אשר לא תדע לשמור את גיטה ואת עצמה ואפילו בדיקה לא בעיא ובזה אפשר גם הרמב"ם יודה

וגדולה מזו הלא כתב מהרי"ק בתשובה הובא בב"י סי' קכ"א בשם רבינו אביגדור כהן דאם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוי כפקח לכל דבריו ואפילו לדעת הרמב"ם הלא כבר כתבו האחרונים דאין חוששין רק עביד איזה מעשה שטות בידים אבל אם אינו עושה מעשה שטות לאו בגדר שוטה יחשב א"כ בודאי יש מקום לאמר דבאשה כו"ע יודו לרבינו שמחה דאין חוששין לה רק אם רואין בה מעשי שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה ובזה יש ליישב סיום לשון רבינו שמחה ואפילו בדיקה לא צריך דאיזו בדיקה שייך בשוטה כמ"ש בעל העיטור הנ"ל הובא בב"י. אבל שם קאי דוקא באשה אתי שפיר דגם בשוטה יש דמתגרשת כמ"ש ביבמות קי"ג אי