הליכות אליהו על השולחן ערוך קיט

כעת נראה ליישב ע"פ מה דנראה לבאר הירושלמי פ' מי שאחזו הל' ד' דלא כפי' המפרשים מחלפא שיטתיה דר' יודא תמן הוא אומר מיתה מצויה הכא הוא אומר אין מיתה מצויה כו' בעילתה מהו אית תנאי תני בעילתה ברורה אית תנאי תני בעילתה ספק מאן דאמר בעילתה ברורה מביא אשם תלוי מ"ד בעילתה ספק מת פטור לא מת מביא חטאת

והנה לפי' המפרשים קשה מאד דמאי פריך דר"י אדר"י הלא ר"י לא קאמר רק אם לא מת הויא אשת איש בודאי דפשיטא ליה לר"י דרגע אחד סמוך למיתתו קאמר ולר"י ספק הוא אם כונתו מעכשיו או סמוך למיתתו ומה שייך זאת אם חיישינן למיתה אם לא. לזאת נראה דהירושלמי יש לו שיטה אחרת בפלוגתת ר"י ורי"ו דלכולי עלמא היא מתגרשת תיכף בתנאי אם ימות הוא תחילה וכל מחלקותם אינה אלא מה היא נידונה באלו הימים בתנאי כזה ר"י ס"ל דלא חיישינן למיתה א"כ כל ימיו הרי היא כאשת איש לכל דבריה הבא עליה חייב חטאת ויורשה ומטמא לה ומפר נדריה דלא חיישינן שמא ימות ולא דיינינן לה כספק מגורשת אשר אינו זכאי בכל הנ"ל ואינו חייב הבא עליה חטאת רק כ"ז שהוא חי מחזקינן לה בחזקת אשת איש לכל דבריה ור' יוסי חייש שמא ימות וא"כ כל ימיה נידונית כספק אשת איש והבא עליה אינו חייב חטאת ואינו זכאי בכל הנ"ל כספק מגורשת ולפ"ז שפיר פריך דר"י אדר"י תמן הוא אומר מיתה מצויה הכא הוא אומר אין מיתה מצויה ועיין בק"ע

ובזה מתורצות כל קושיותיו שהקשה דהלא הירושלמי ס"ל ביומא אליבא דר"י דלית ליה ברירה ולפ"ז אין שייך כלל לברירה ועי' תוס' גיטין כ"ה ולפ"ז לא קשה מידי ואח"כ קאמר הירושלמי אית תנאי תני בעילתה ברורה היינו דאליבא דר"י שדנה כספק אשת איש והנה בפ' החולץ הל' ב' איתא בירושלמי ר"ב אינו מחייב א"ת מפני שאי אפשר לעמוד על ודאו כו' ע"ש והכא ס"ל לתנא הזה דבעילתה ברורה היינו דעתידה להתברר דאם ימות תהא מגורשת למפרע ואם לא ימות תהא נדונה כאשת איש ואית תנאי תני בעילתה ספק מפני שאין בידו לעמוד על ודאו רק תלוי בידי שמים משו"ה סיים הירושלמי מ"ד בעילתה ברורה מביא א"ת מ"ד בעילתה ספק מת פטור לא מת מביא חטאת ואפשר עוד לאמר דאם מת מחולי זה קאמר ויתיישב טפי אבל אם כנים אנחנו בביאור הירושלמי הלא מתורצת קושית הרשב"א כמין חומר דלהירושלמי לטעמיה לא ס"ל כלל דמתגרשת שעה אחת סמוך למיתתו וגמ' דידן ע"כ לא יסבור כהירושלמי מהא דב"ב קל"ז דמתגרשת עם גמר מיתה וההיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כבר תי' דהתם שאני דהוי בשעת קנין דבר שלא בא לעולם וכיון דלא היה ראוי לחול הקנין בשעת המתנה גם בשעה שראוי לחול לא היה ראוי לתן מתנה באופן כזה בודאי אין מתנתו מתנה

מה שהעירותי למעלה לפי הטעם דהא דמת בטלה השליחות משום דפקע זכותו ונפל קמי יורשים א"כ לשיטת הרי"ף ורש"י דס"ל דהאומר תן גט זה לעבדי נהי דהעבד אינו משתחרר מ"מ גם הרב לא יכול לחזור בו א"כ פשוט דמתיאש הרב מהעבד וא"כ יצא לחירות מטעם יאוש א"כ מאי טעמא דלא יתנו לאחר מיתה דהלא הכא לא שייך הך טעמא דנפלו נכסי קמי יתמי וראיתי להפ"י בדף י"ג שהקשה על הרי"ף ורש"י איפכא למה לי למיתני לא יתנו לאחר מיתה תיפוק ליה דהמפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. ואני תמה על תמיהתו דהלא כל הטעם דאין לו תקנה משום דאיסורא לבריה לא מורית והכא הלא הרבותא הוא דלא נאמר כיון דמסר השליחות בחייו יהיה רשאי השליח למסור גם לאח"מ כמו שכ' התוס' כאן א"כ אמאי לא יהיה לו תקנה לולא דאשמעינן מתני' דפקע שליחותו ואדרבא טעמא בעי אמאי לא יתנו לאח"מ וצ"ל דלאו דוקא נפלו נכסי קמי יתמי רק כיון דאין קנין למת לזאת אע"ג דזכות שיש לו בהעבד אינו יכול להוריש מ"מ גם שלו אינו לזאת פקע כח המשלח וגם השליח אינו יכול לעשות מאומה ומשו"ה לא יתנו לאח"מ

וראיה לסברא זאת דלהרי"ף כיון דאינו יכול לחזור הוה כיאוש ומשתחרר תיכף למע"י דבזה מתורצת קושית הר"ן על הרי"ף מהא דתניא בדף מ' ע"ב עשיתי פלוני עבדי ב"ח חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ולשיטת הרי"ף נהי נמי דזוכה מ"מ עד דאתא לידיה עדיין עבד הוא אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דמודה הרי"ף אשר יאוש הוי א"כ הוי מעוכב ג"ש א"כ לק"מ ואף שכתבו התוס' בגיטין שם דהאי חיישינן ודאי הוא מ"מ כבר כתב הר"ן בעצמו דמ"מ בעי גט שיחרור עיי"ש. סימן כד תשובה לחכם אחד

ע"ד הענין הנדרש מהאשה שנתחרשה זה משך שנים הרבה עכ"ז שהה עמה בעלה אך אחרי איזה משך צרות תכופות ובאות עליה ואבדה הרגשת חצי גופה ומצד זה הורע כחה עד שאינה יכולה לשמור סדרי נשים אפילו ע"י פקחות ובעלה בוכה וצועק אוי לו על אשתו אוי לו על ימי נעוריו אשר יעלו בתוהו וכל ימיו מכאובים בהרהורים רעים וכת"ר פתח ידו בהצלה או שתקבל ג"פ או להשיג לו היתר לישא אשה על אשתו ואבוא על ראשון תחילה

אשר נתעורר כתר"ה להסתפק הא דפשוט בגמ' ובפוסקים דחרשת מתגרשת אולי היינו דוקא אחר הבדיקה אם היא שלימה בדעתה לשמור את גיטה ואת עצמה. הנה פשטות המשנה ביבמות קי"ב אם נתחרשה אם רצה יוציא נשתטית לא יוציא והרי בנשתטית אמרו בגמ' קי"ג ע"א לא צריכא דיודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה עיי"ש ואם נאמר דהא דמוציאה אם נתחרשית היינו דוקא אחרי הבדיקה אם היא יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה הוה ליה לפלוגי בנתחרשה גופיה אע"כ דסתם חרשת יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה ואין חוששין לה. וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שסתמו וכתבו דחרשת מתגרשת ולא התנו דהיינו ע"י בדיקה וכן מוכח בריטב"א גיטין נ"ה שכתב וז"ל והא דאמרינן במתני' החרשת יוצאה בגט ואע"ג דחרש בכל מקום דינו כשוטה כו' מ"מ חרשת אינה כשוטה גמורה דאינה חוזרת אלא הכא הא אתא לאשמועינן כו' דלא בעינן דעתה כו' עיי"ש וכן הוא בחידושי הר"ן ואם נאמר דחרשת אינה מתגרשת עד אחרי הבדיקה לא ק"מ משוטה דהלא גם בשוטה בכה"ג מתגרשת אם בדקנוה ומצאנוה יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה כדמפורש בגמ' כנ"ל וכן מוכח ביותר ברבינו ירוחם נתיב כ"ז ח"ו שכתב וז"ל חרשת אפילו השיאה אביה יוצאה בגט אפילו שהגט הוא שלא לדעתה כי היא חרשת כו' חרש רומז ונרמז כו' כך מוציא ברמיזה ובדקינן ליה עיי"ש הרי שגבי חרש המגרש הזכיר בדיקה והאי בדיקה היינו רק אם יודע ענין הגט כמו שנבאר להלן וגבי חרשת המתגרשת לא הזכיר בדיקה וחרשת הלא איירי שנשאת לפני אביה דמה"ת בעיא יודעת לשמור את גיטה ובחרש הלא איירי בנשואין דרבנן ועכ"ז בחרש הזכיר בדיקה