הליכות אליהו על השולחן ערוך קיב

משו"ה לא יכול לגרש לאח"מ ועיין ברש"י גיטין י"ג ד"ה לא יתנו לאח"מ דגיטא לא חייל עד דמת משחרר וכי מת הא פקע ליה רשותו וכן פירש"י בדף ט' ע"ב ד"ה לא יתנו לאח"מ וכיון דמית תו לא הוה שחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותא מיניה וחייל עליה רשות יורשין

לפמ"ש למעלה דלמאן דס"ל דיבם לא מיקרי אחר לא שייך גבי גט לאמר דפקע ליה רשותו וע"כ משום דאין מתים מגרשים ובשיחרור עבדים לשיטת רש"י דס"ל כהרי"ף דבשחרורי עבדים אע"ג דזכות הוא היינו לענין דלא מצי למיהדר ביה וכיון דשוב לא יכול לחזור י"ל דלא שייך סברא דאין מתים מגרשים כיון דלא בעינן כחו ולפ"ז יש לאמר דיהיה נ"מ עם גמר מיתה דבשחרורי עבדים רשאי ליתן אבל בגיטי נשים לא מצי לגרש בשעת מעשה. ויש להעיר לפי זה מאי פריך הגמ' גיטין ט' ע"ב ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה כו' לא יתנו לאחר מיתה דהלא עדיין לא שוו בטעמייהו ונ"מ עם גמר מיתה והיכא שלא מסר להשליח כגט שיחרור בחייו דלא שייך תן כזכי יש להעיר להיפוך דבגט אשה חייל עם גמר מיתה דל"ש דברי הרב כו' דבמקום זיקת יבם עדיין זיקת בעל הוא אבל בגט שיחרור י"ל דלא חייל משום דדברי הרב כו' דמפקיע המיתה ליורשים

מ"ש למעלה לתרץ קושית התוס' גיטין ע' דמשו"ה לא פריך לרשב"ל משום דלדידיה טעמא דשוטה דלאו בני כריתות הוא עי' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא כו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות אך יש לאמר דזה יהיה תלוי בפלוגתת רב הונא ור"נ והנך אמוראי דאוקמי למתני' כר"מ עיי"ש בסוגיא והארכתי בזה במקום אחר

ולפ"ז יש לאמר וליישב הא דהביא הגמ' מימרא דשמואל קודם הברייתא דמגוייד או צלוב וכבר עמדו ע"ז המפרשים הלא היה להגמ' להקשות מהברייתא ולפי הנ"ל יש לאמר דהיינו יכולים לאמר דטעמיה דר"י אינו אלא מדרבנן וא"כ לא גזור אלא בקורדייקוס דהוא מין ממיני השוטים ואתי לאחלופי בשוטה דעלמא לאמר שוטה מגרש אבל מה"ת אין כאן חששא דגם שוטה בר כריתות הוא, ועי' בסוגיא הנ"ל דף כ"ג דתרי אמוראי אליבא דר"י לזה הקדים מימרא דשמואל דס"ל התם והוא ששייר מקום התורף אלמא דס"ל דלאו בני כריתות הם וא"כ הוי פסולא דאורייתא וא"כ אפילו שחט בו שנים נמי וה"ה למגוייד או צלוב וזה אינו עולה אלא לשיטת הרא"ש והטור דס"ל דהוי פסולו מה"ת לר"י ולהרמב"ם יש לתרץ באופן אחר. ועי' בהגה"מ בשם סה"ת דלא חשש בחולי אלא שמא מחמת החום נטרפה דעתו ומשו"ה חששו גם בנשתתק אבל בנשתתק מחמת חולשא אין ראיה להחמיר וכמו שביארתי למעלה

יש לאמר הא דמשמע מהרא"ש והתוס' דאם גוסס אינו מגרש גם אם עשה שליח מקודם אינו יכול לגרש היינו דוקא למאן דס"ל דגוסס חשוב כמת אבל למאן דס"ל דוקא באינו מדבר משום חששא דילמא נטרפה דעתו יש לצדד להקל לפי הנ"ל. ולכאורה תוספתא מפורשת היא דהנה כבר העיר בזה הר"ן על הנך דסבירא להו דגוסס אינו יכול לגרש מהא דתניא בתוספתא היה מגויד או צלוב כותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה ואין לך גוסס גדול מזה כו' אך בזה יש לאמר דמגוייד או צלוב דומה לשחט בו שנים ועדיפא מחולה, אבל בנפל מן הגג כתב הרשב"א בחידושיו דדומה לחולה שנשתתק עיי"ש ואפ"ה תניא בתוספתא רפ"ה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כותבין כ"ז שיש בו נשמה עיי"ש והביאה הר"ן והרשב"א משמע בהדיא דאף גוסס כותבין אם עשה שליח מתחילה וצ"ע

יש להעיר אם גוסס אינו ראוי לגרש מטעם דחשוב כמת אבל הא דשלוחו א"י לגרש בעת הזאת ע"כ לאו מטעם דכבר פקע זיקת הבעל דהרי עדיין אשת איש היא וא"כ ע"כ מטעם דכל מלתא דלא מצי עביד או דכמו דמיתה מבטלת השליחות כמו כן גוסס למאן דחשביה כמת מבטלת השליחות א"כ לפי שיטת רש"י גיטין ט' ע"ב דס"ל כהרי"ף דהאומר תן גט זה לעבדי אף דלא מצי למיהדר ביה מ"מ אינו משוחרר עד דמטי גיטא לידיה ובכה"ג בודאי לא שייכי הני תרי טעמי דכיון דלא מצי למיהדר ביה איזו ביטול שייך הכא. ובודאי נותן לו אף בשעה שהוא גוסס וא"כ מאי פריך הגמ' שם ליתני בדברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים הלא אינם דומים כנ"ל יש להעיר לחזקיה דס"ל חולין קכ"א יצא מכלל חי אף בהנך דלא שייכי בשחיטה א"כ האיך שחט בו שנים או רוב שנים נותן גט לאשתו ויש להאריך בזה ולבאר בזה הא דאייתי הגמ' הך דשמואל קודם הברייתא דמגוייד או צלוב גם ליישב קושית התוס' שהארכנו למעלה

בדבר קושית בית מאיר החמורה שהבאנו למעלה יש לאמר עפ"מ שיש לדקדק בגמ' שם דאמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחים אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן אמר מר בר ר"א הא דאבא כו' ויש לדקדק הלא הא דאמר רבה שליח בא"י על משנה ראשונה היה ליה לאתויי ועוד מה חידש בזה רבה הלא בשליח בא"י שקיל וטרי הגמ' בפלוגתת רשב"ג ורבנן אם דוקא חלה ומה חידש כאן רבה ועוד מאי שייכות דינא דרב אשי על הא דאמר רבה דכן משמע הלשון דאם מת ראשון בטלו כולם. ונראה בזה בהקדם דברי הירושלמי על מתני' הל' ו' א"ר מנא לכן צריכא והוא שבא לא"י שלא תאמר הואיל ובא לא"י ועשה כגיטי א"י וגיטי א"י אין צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ (ועין בק"ע ופ"מ דפי' דהא קמ"ל שלא תימא הואיל ושליח ראשון עושה שליח שני בא"י הוה דינו כאילו מביא גט בא"י דאצ"ל לאמר דבר דבודאי בקיאי קמ"ל דצריך לאמר שליח ב"ד אני) חלה השליח אר"ח בריה דר' אבא הוה עובדא ושלח ושאל לר"ח ולר"י ולר' אימי והורין ליה אין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני (ופי' הפ"מ והק"ע דזהו הפשטות כמו בגמ' דידן דמדקתני אין השליח האחרון מכלל דשליח עושה שליח) וצריך למסור לו כל שליחותו (ובפי' דאיבעיא הוא אם הבעל אמר להשליח ליטול ממנה חפץ או שא"ד אם צריך השליח הראשון למסור לו כל השליחות או דרשאי למסור לו הגט ושליחות החפץ ישאר אצלו) ר' ירמיה אמר צריך למסור לו כל שליחותו ראב"כ אמר אין צריך למסור לו כל שליחותו מייתי לה דראב"כ מן הדא אין השליח האחרון צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני א"ר ירמיה חזר ביה ראב"כ מן הדא אין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני ע"כ ועי' בפ"מ ובק"ע שנדחקו בפי' דברי הירושלמי בתחילה מאי קסבר לסייעיה לראב"כ ולבסוף מאי קסבר ולמיהדר ביה מן הדא. ונראה לפרש דהאיבעיא הוא אם השליח הראשון נסתלק משליחותו כיון שעושה שליח שני או לא. (כמו שנחלקו בזה הפוסקים שיטת הרמ"ה הובא בטור ובשו"ע סי' קמ"א סעי' מ"ב אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ושיטת הת"ה הובא בב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"ה והוזכר גם בב"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ח דכיון דעשה שליח נסתלק משליחותו)