הליכות אליהו על השולחן ערוך קי

דלא בעי אלא בדיקה פעם אחת דהרי גרסינן בר"פ מ"ש ר"י בר בון אמר בבריא אנן קיימינן למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו ותני כן בד"א בזמן שנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת ופי' הפני משה דהחילוק הוא דכשנשתתק מתוך בוריו חיישינן שמא היה בדעתו קודם שאחזו החולי בענין שטרותיו ונקיט ליה בדעתו גם בעת חליו ומרכין ע"ז ראשו אבל בנשתתק מתוך חליו לא חיישינן להכי (ועי' בק"ע דפי' באופן אחר ויש להאריך בזה)

וי"ל דהיינו טעמא דהנך רבוותא דלא חיישי להך דירושלמי משום דבגמ' דידן לא ס"ל הך טעמא דמתעסק בשטרותיו וא"כ אין נפקותא בין נשתתק מתוך בוריו ובין נשתתק מתוך חליו אבל כ"ז באחזו חולי שיתוק. אכן אם נשתתק מחמת חלישות החולי וצרתו בחזה אשר מחמת זה אפסו כחותיו לדבר. י"ל דלכו"ע אינו דומה לדין דנשתתק ואין צריך בדיקה דבכה"ג לא חיישינן לקלקול המוח ועורק הדעת וכן משמע להמתבונן בדברי הר"ן ר"פ מ"ש גבי פירכא דשחט בו שנים או רוב שנים ומפרקינן הכי השתא התם דעתא צילתא הוא וכחישותא הוא דאתחיל ביה כלומר צלולה היא דעתו אלא שתשש כחו מלהוציא דבר בפיו אבל הכא דעתא שגישתא היא ואיכא למידק כו' אמאי לא פריך לה אמתני' כו' יש לאמר דודאי פשיטא לן דהשתא כי רמז ואמר דעתא צילתא הוא דס"ל דאי אפשי שלא תטרף דעתו שעה אחת קודם למיתתו כו' וכן איתא בירושלמי כו' ואי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת קודם למיתתו הדא פליגא על ר"ל ולית לה קיום ובגמ' דידן אשכחו לה קיום כו' וכתבו המפרשים דבשחט בו כו' אין צריך בדיקה ולפי זה איכא מ"ד דבנשתתק מתוך חליו לנשחט כו' דמי דלא חיישינן לטירוף הדעת מיהו בירושלמי כו' משמע דבדיקה אחת מיהו בעי ובנפל מן הגג כו' ואני חוכך עוד בכל נשתתק דצריך בדיקה ואפילו בשחט בו שנים כו' עיי"ש

הרי דבשחט בו שנים היה פשיטא ליה להר"ן מתחילה דלא בעי בדיקה אפילו להנך פוסקים דס"ל דמתוך חליו בעי בדיקה והיינו טעמא משום דהיה סבירא ליה להר"ן דבשחט בו כו' בודאי הא דפסק מלדבר משום כחישותא וחלישות הוא ולא מחמת חולי שיתוק רק דלבסוף חכך להחמיר ולעצמו הוא דקאמר ולא כהנך מ"ד שהביא מתחילה והיינו משום כיון דמפרש מתחילה דהא דקמשני הגמ' כחישותא הוא דאתחיל ביה לא קאי על הא דנשתתק רק על טירוף הדעת שיהיה בודאי שעה אחת קודם למיתתו אבל הא דנשתתק י"ל דדינו ככל נשתתק דבעי בדיקה דלא יוכל לידע הסיבה אבל חולה שחלה זמן רב וידעינן דהא דנשתתק הוא מחמת חלישות לא מחמת שום חולי אחר, בודאי לא בעי בדיקה

אך לא משמע כן מדברי הב"י גבי גוסס שחילק בין גוסס המדבר ובין גוסס שאינו שדבר דבעי בדיקה כדין נשתתק אך י"ל כמ"ש החלקת מחוקק ס"ק י' בגוסס שאין דעתו צלולה כשניטל ממנו כח הדיבור, ודוקא בגוסס אבל בחולה שמחמת חלישותו הפסיק מלדבר בודאי י"ל דרק מחמת חלישותו ולא חיישינן לדעת שגישתא גם אפילו להר"ן שחוכך להחמיר בכל נשתתק היינו דוקא בשחט בו שנים שי"ל דאחזו ג"כ חולי השיתוק בהא אפליגו או מחמת הכאב אחזו שום חולי ונטרפה דעתו אבל אם רק מחמת חלישות לא יוכל להשמיע למרום קולו ושפתותיו מרחשין ולא יוכל להשמיע לאזן י"ל דבכה"ג כו"ע מודו דבדיעבד כשר בלא בדיקה וכמו שהראיתי פנים מסבירות בסוף דברי להלן דלא כהפר"ח שכתב דאפילו בחולה שלא נשתתק הבדיקה מעכבת בדיעבד רק כשיטת הב"י וב"ש והגר"א ז"ל בח"מ סי' ר"כ באה"ע דהבדיקה אינה מעכבת

לפי הנראה מפשטות דברי הגמ' התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילא ביה משמע דס"ל להגמ' דהעדר הדעת מצד החולשה אינו נכנס בגדר שוטה (והיה מתורץ בזה תמיהת התוס' בד"ה התם כו' לא ידע ר"י עד מתי יתישב דעתא צילותא דליכא למימר כו' ולפי הנ"ל אף רגע קודם מיתה רשאי לגרש בשחט בו שנים או רוב שנים כיון דדעתא צילותא הוא רק מחמת כחישותא) וכן משמע ברשב"א שכ' בחידושיו דצלוב או מגוייד נשחט בו רוב שנים כותבין ונותנין כ"ז שיש בהם נשמה ואין צריכין בדיקה ובחולה חששו רק דמחמת החום רגיל להטרף ודעתא שגישתא הוא ועי' ברשב"א ור"ן ומשמע בהדיא כנ"ל

והטעם יש לאמר דשוטה לא מיקרי רק מי שדעתו מטורפת ולא מי שאין לו דעת מחמת חולשת וכבדות העצבים ועורקי ההרגשה וחילוק זה הוא בין חרש לשוטה, ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ומי אר"י כו' הקשה הר' אלחנן דמאי פריך לר"י לר"ל נמי תיקשי דהא טעמיה דרשב"ל באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה מהניא דאין סמיה בידיה מודה משום דמדמי ליה לשוטה כו' עיי"ש. ולפי הנ"ל יש לאמר דלרשב"ל ליכא למימר אין כותבין רק בשוטה משום דכיון דנשתטה אינו בתורת גיטין וקידושין כיון דשוטה פטור מכל המצות ומשו"ה באחזו קורדייקוס כיון דסמיה בידו לא דמי לשוטה רק כישן דמינו ודעתו לא בעינן כיון דכבר עשה שליח

ולדידיה י"ל דגם שיכור שהגיע לשכרותו של לוט ג"כ כותבין וא"כ ה"ה שחט בו שנים או רוב שנים אע"ג דס"ל להגמ' דאבד דעתו ע"כ היה פשוט ליה להגמ' דלא דמי לשוטה ולא פריך רק על ר"י דגם באחזו קורדייקוס ס"ל דאין כותבין וע"כ לדידיה בעינן שיהיה בדעתו בשעת כתיבה ונתינה וא"כ שחט בו שנים או רוב שנים נמי כיון דמחמת חולשה יאבד דעתו ושני הגמ' דמ"מ לא דמי לקורדייקוס דהתם אף דסמיה בידיה מ"מ בעת חוליו שוטה הוא אבל הכא דעתא צילותא הוא ואינו דומה לשוטה. (וי"ל עוד הא דשוטה פסול משום דפטור מכל המצות אבל מצד חולשה אינו פטור ונ"מ לענין אוכל נבילות אי ב"ד מצוין להפרישו ושיכור אף שהגיע לשכרותו של לוט י"ל דמצוין להפרישו ולא מפטר אלא מטעם אונס ועיין בנזיר כ"ג)

גם י"ל דהא דלא בעינן דעתו כיון שעשה שליח מהא דקיי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וא"כ הוי כמו אשה המתגרשת דלא בעינן דעתה רק שתהיה יודעת לשמור גיטה ומשו"ה בחרשת מתגרשת וה"ה נתחרש אחר שעשה שליח י"ל דלרשב"ל מהני (ופשוט להגמ' הסברא אליבא דרשב"ל דס"ל בקידושין דגם ע"י דיבור לא מצי לבטל אך לר"י היה להגמ' הסברא משום דדברים שבלב אינן דברים אבל לעולם דעתו בעינן עד שתי' הגמ' התם דעתא צילותא כו' ול"ד לשוטה) וא"ש טפי לדעת הרמב"ם דס"ל דאף לר"י לא הוי אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש וא"כ כיון דלא הוי כשוטה בטירוף הדעת לא גזרו, אבל קודם הציווי י"ל דבדיקה בפי וזה היה פשוט להגמ' ומשו"ה לא הקשו ממתני' ומתורצה קושיא הראשונה בד"ה הנ"ל

מדברי רש"י בד"ה צילותא הוא לא משמע כנ"ל שפירש וז"ל צלולה היא דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו עכ"ל הרי דמשמע מפשט לשונו דגם כחישות