הליכות אליהו על השולחן ערוך קט

דיש נשים אלמנות נשאות אבל באומרת בתולה נשאת הלא הרוב מנגדתו ואינו בדרך כל הארץ. וע"כ אם יש עדים ל"ה הרוב מנגדתו ובזה יתיישב דאם יש עדים שיצאת בהינומא מהני אף אם אינם זוכרים דלכאורה כיון דהוא מכחישם גם איכא ריעותא דאין לה קול א"כ הוי דין מרומה וצריך דו"ח אע"כ כנ"ל דכיון דאיכא עדים אף דל"ה קול מעליא מ"מ תו אין הרוב מנגדתם אבל אם לא יהיו עדים כלל שיצאת בהינומא ויהיה ריעותא מעליא הא דאין לה קול גם הוא עומד וצוח אלמנה נשאתיך הוי כדין מרומה דבעי דו"ח ומשו"ה בעינן עדים שיצאת בהינומא ומיושבין דברי מהרש"א, וגם יש להאריך עוד בזה אבל זהו רק לפלפולא בעלמא ולא רציתי להאריך ויעוי' בת' מהר' בצלאל שהאריך לפלפל בהא דדין מרומה אם בעי' כל הדו"ח או סגי בדו"ח לפי הענין שנראה לב"ד שהוא מרומה ומביא מחלוקת הראשונים בזה ובמק"א הארכתי בזה ובדברי הריב"ש ובדברי הנוב"י סי' ע"ב ח' אה"ע והדברים ארוכים ואכ"מ. סימן כג

כתובות פ"ח אי פקח הוא כו' יעוין בהשגת הראב"ד על הרי"ף שכתב דמיירי דאף לשבעה שבועת התקנה ח"מ יכול להשביעה] אח"כ ש"ד לאחר הפירעון יעוי"ש וצ"ע דא"כ האיך תתיישב קושית הגמ' וליחוש לשתי כתובות כו' דהלא כיון שנשבעה כבר להכחיש העד שלא קבלה המעות שהוא אומר האיך תהא נאמנת אח"כ לחזור ולהגיד שנפרעה על כתובה אחרת

ויעוין ברש"י שפי' הטעם לחוש לשתי כתובות משום דיהי' מסייע לה הא שפרעה פעם שני ולפי זה בודאי א"א לפרש כהראב"ד דאיירי שנשבעה כבר וחייבוהו בד"ת לשלם לה א"כ מה סיוע יהיה זה לשתי כתובות כיון שבע"כ היה מחוייב לשלם. אך י"ל דהראב"ד לא יפרש כרש"י דהנה טעמו של רש"י י"ל דס"ל כשיטת התוס' ב"ב ל"ד וכתובות פ"ה דאף נגד, ע"א א"נ לאמר סיטראי משום דהוה משואי"ל ויעוין בש"ך סי' נ"ח דלאחר הפרעון אף בעה"ת בשם הרמב"ן דפליג מודה כיון דלאחה"פ איכא ש"ד גם הבה"ת מודה. אבל הראב"ד יסבור דל"ש כאן משואי"ל דע"כ ל"א רק גבי אין חטפתי ודידי חטפתי דמיירי ג"כ בראו עתה בידו עיין ב"ב ל"ד ומפרשים ובחו"מ סי' ע"ה ואילו היו שני עדים היה מחויב לשלם משו"ה גבי ע"א כ"ז שלא נשבע והכחישו הוה כשני עדים (ויעוין בחי' הרמב"ן ב"ב דמסיק ג"כ שזה הטעם הוא עיקר ולפי"ז בודאי ל"ש גבי סיטראי משואי"ל ואינו סותר לדבריו שבתשובה לבעה"ת ומיושבת קושית הש"ך בסי' נ"ח בסתירת דברי הרמב"ן) אבל בטענת סטראי דלדעת הרבה פוסקים אף שני עדים א"נ רק לארועי שטרא אבל לא לבטולי אבל אם הוא מוחזק בודאי אין מוציאין מידו בטענת סטראי ומשו"ה לאחה"פ ל"ה בע"א מחוייב שבועה ואי"ל

, ולפ"ז נוכל לפרש טענת שתי כתובות בלא הסיוע שפרע לה מרצונו והא דמהני הא דמודע לה לעדים י"ל דיפרש כפי' המפרשים דהאשה הודיעה להעדים שמודית שאין לה אלא כתובה אחת יעוין בש"מ בכתובות שם הלא הויא חוזרת וטוענת דבודאי אינה נאמנת ובפרט אחר שנשבעה כבר להכחיש העד ועיין בסי' פ' ובכה"ג לאחר שנשבעה הוי כמו מחובה לפטור ועיין בסי' נ"ט סעי' ט' לענין אם אומר לא לויתי ואח"כ בא ע"א והעיד שלוה אם הוה מוחזק כפרן בסמ"ע וש"ך שם ובסי' ע"ה סעי' י"ד באחרונים אבל לענין חוזר וטוען בפרט לאחר שנשבעה א"י לשנות וצ"ע. ואפ"ל דבזה ס"ל להראב"ד דא"צ לשבע נגד העדאת העד דהיינו שלא קבלה הסך שהוא אומר רק דהכתובה לא נפרעה ויעוין ב"ב ל"ד שיש לכאורה להוכיח דהשבועה צריכה להיות להכחיש העד ויש לדחות ולפ"ז תהיה קושית הגמ' האיך פסיקא ליה דיכול להשביעה אח"כ הלא אם לא תרצה לשבע רק שלא נפרעה תוכל לטעון אח"כ שהיו לה שתי כתובות וע"ז משני הגמ' דמודה היינו דהיא מודיעה להעדים וכמ"ש בהגה"ה. סימן כד

בדין אחד שכיב מרע שצוה לכתוב גט לאשתו ואשתקל מילוליה מחמת כובד החולי ומת בו ביום אך סימני גסיסה לא נראו בו עד אחר נתינת הגט

לכאורה הדין פשוט ומבואר בשו"ע סי' קכ"א סעי' ד' שכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שיהיה שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה והוא מדברי התוס' והר"ן והמרדכי וכתב הב"ש שם בס"ק ה' ואם נשתתק בחליו תליא בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי כו' דוקא נשתתק בבוריו אבל בחליו א"צ בדיקה ג"פ כו' תלינן דמחמת חולשה הוא וכן ס"ל כמה פוסקים וכן ס"ל להעיטור כו'. אכל רש"י והר"ן פירשו מתני דפ' מ"ש דאיירי. נשתתק בחליו וחיישינן שמא נשתטה כו' ולדעת הטור מפורש מדאורייתא בטל הגט אם לא היה בדעת בעת הכתיבה וכ"פ הש"ג לכן אין להקל עכ"ל עיי"ש, הרי מפורש דעת הב"ש דאין להקל בכה"ג ועין בפר"ח שהשיג ג"כ על הב"י בזה וכתב דהויא ספק מגורשת עי"ש מה שכתבו מפי' רש"י במתני' ר"פ להוכיח דנשתתק מחמת חולי בעי בדיקה לדעתי לא מכרעא מילתא דז"ל רש"י נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי רק אדם שנעשה אלם מחמת חולי

והברור דאין כונת רש"י על חולה שנשתתק מחמת חליו רק על בריא שנשתתק והיינו מחמת חולי שסיבתה כך היא ולדעתי אין ספק בכונת רש"י מדנקט שנעשה אלם ועל חולה שנשתתק בודאי לא שייך למינקט לשון שנעשה אלם אע"כ דגם כונת רש"י אינה רק למעוטי שלא קאי על בעל קורדייקוס שנשתתק רק בריא שנשתתק מחמת איזה חולי בגופו שגרם לו שנעשה אלם. וראיה לזה דגם הר"ן כתב כרש"י במתני' וז"ל לאו אמי שאחזו כו' אלא אדם שאחז חולי שתוק עכ"ל ולקמן בגמ' הביא הר"ן פלוגתא בחולה שנשתתק אי בעי בדיקה והאיך פי' במתני' סתמא על חולה ואח"כ הביא הפלוגתא דא"צ בדיקה כלל אע"כ דגם כונת הר"ן רק על בריא שנשתתק מחמת חולי שתוק. וזהו ברור. דלא כהב"ש שכתב בשם רש"י והר"ן במתני' שפי' דאיירי בנשתתק מחמת חולי יש לאמר דאף המחמירים בנשתתק מחמת חולי היינו דוקא באחזו חולי השיתוק בחליו דהמקילים סברי כיון דבחליו הוא תלינן דרק כח הדיבור נסתלק ממנו אבל דעתו שלימה היא והמחמירין סבירא להו כיון דאחזו חולי שיתוק ונתקלקל כח הדבור חיישינן ג"כ שנתקלקל גם השכל בו. עורקי הכחות האלו סמוכים המה וכאשר יחלש עורק זה יחלש גם השני כידוע

ומהירושלמי משמע ג"כ דאיירי בכה"ג דנשתתק מחמת סיבה חולי שיתוק ואפ"ה מיקל בחליו