הליכות אליהו על השולחן ערוך קח

דבר זה אי אפשר לו לעשותו וכבר ראיתי שנתקשה בזה בבני אהובה פ"ט מאישות וכתב שיגע למצא סברא לחלק ולא יכול לחלק, ולדעתי לק"מ דהלא פשוט דאין כהן זכאי בעבודה מקרבנו רק אם הוא ראוי להקריב אבל אינו ראוי להקרבה כגון בע"מ אינם זכאים בעבודה לפ"ז חולה וזקן דהמה מבע"מ דאין שוחטים עליהם המוקדשים. וכבר סתם לן המשנה דמומין אלו בין קבועין בין עוברין פסולים באדם ופשוט דהוי כמו שאר בע"מ דחולקין ואוכלין ואין מקריבין ואין עבודתו ועורו של קרבנו שלו

ופשוט דכונת הגמ' בב"ק שם האי זקן ה"ד כו' אי דלא מצי עביד שליח היכא משוי כו' היינו האיך משוי שליח להיות לו זכות בעבודתה ועורה הלא הוי כמו בע"מ דאין עבודתה ועורה שלו אבל לא פגע ולא נגע בהאי כללא דכל מצי עביד לא מצי משוי שליח דכאן כיון דלא מצי עביד הוי כמו שארי זרים לענין זה דאין לו שום זכות בעבודת הקרבן לעשות שליח רק עבודת קרבנו לאנשי משמר. ויעוין ביבמות ס"פ נושאין מ"ש התוס' לענין ספק דאם יבא עליו כו' דהתם יהיה לו זכות בעבודה ומספיקא לא מפקינן מיניה. (ויעוין מל"מ פ"ט מהלכות אישות ואם כי הדברים פשוטים אבל ברורים ופלא על האחרונים שלא ירדו לזה. סימן סימן כ

מה שהקשו המפרשים ובכללם הב"מ בסתירת הגמ' קידושין כ"ג ומי איכא מידי כו' עבד איתניה בתורת גיטין כו' דמצי לקבל גט חבירו על הגמ' דנזיר י"ב דיש לה אם כו' ומי איכא מידי, הלא ג"כ איתניה בתורת גיטין כו', וי"ל ההסבר דלא מצי עביד שליח בדבר שהוא אינו יכול ולא עדיף כח השליח מכח המשלח אבל גם עבד כיון דהוא ג"כ מצי לקבל גט חבירו, מצי למיעבד שליח עבד לקבל גט חבירו, או שליח בעלמא שאינו עושה מעשה רק דבר שהעבד בעצמו ג"כ יכול לעשותו, אבל הכא בנזיר כיון שהוא דבר שבעצמו לא יכול לעשותו ל"מ למעבד שליח ול"מ במה שאיתא בתורת גיטין. סימן כא

אם נאמר דבקידושי עבירה אין שייך תנאי מטעם דכל מלתא דליתא בשליח ל"מ תנאי (וכבר האריכו בזה ולא שייך הך סברא אך להנך רבוותא דס"ל הסברא הזאת). יש לתרץ הקושיא שדברו בזה גדולי האחרונים מפני מה המקדש חיי"ל בטעות הרי היא מקודשת וכמו שכתב הר"ן בכתובות, מ"ש ממום דהוי קידושי טעות והלא אין לך מום גדול מזה, ולפי הנ"ל י"ל דהא דבמומין הוה מק"ט משום דהוי כמו אומדנא דמוכח וסתמא הוה כמו תנאי וא"כ בכל מקום דתנאי לא מהני אומדנא נמי לא מהני' וא"כ בחיי"ל דלא מצי עביד שליח ולא מהני תנאי וה"נ אומדנא לא מהני ואם כי יש לדחות זאת בכמה אופנים כתבתי זאת דחזי לאצטרופי במ"ש. סימן כב

אה"ע סי' מ"ב ב"ש ס"ק י"ד כתב דאף א"נ עוד קידושין לא בעי דו"ח מ"מ אם היא מכחשת הוי דין מרומה דבעי דו"ח, ולכאורה יפלא דאם הכחשת הבע"ד עושה אותו דין מרומה א"כ האיך משכחת לה בד"מ שלא נצטרך דו"ח וי"ל עפמ"ש הריב"ש בתשובה סי' רס"ו בד"ה וכן אין לפסול כו' ובודאי אין לך דין מרומה גדול מזה שיאמר אדם שקידש אשה חשובה בלי שידוכין ושלא בפני קרוביה ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה ובהכמנת עדים כו' עיי"ש משמע בהדיא שכל שלפי דברי העד הוי שלא כנהוג העולם מיקרי דין מרומה ובעי דו"ח ושפיר כתב הב"ש כיון דכל קידושין בעי ב' עדים והוא אומר שקידש בפני ע"א אם היא מכחשת הוי דין מרומה ובעי דו"ח

ומה שהביא הב"ש בשם כנה"ג ח"מ סי' ל' ועיי"ש בב"ש שכתב לענין עד המעיד על זנות האשה והיא מכחשת י"ל ג"כ דאיירי ג"כ באופן שהיה לפי דברי העד שלא כדרך כל הארץ וגם י"ל דזנות בפ"ע לא שכיחא וגם בפני ע"א ול"ד בהתראה וב' עדים ויעוין בת' מהרב"צ אשכנזי סי' ה' שכתב ג"כ לענין עדי קידושין שכיון שהיא מכחשת וצועקת כו' והלכך מחזי כרמאות וכ"כ הרא"ם ז"ל ואלו הם דברי הרא"ם שכתב הכנה"ג בשמו והיינו כהריב"ש שכלן שקידש שלא כדרך ושלא כהמנהג והיא מכחשת הוי דין מרומה. ובזה אפשר ליישב דברי המהרש"א בכתובות ט"ז ע"א תוד"ה דאי ר"ג למ"ד הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום כו' וכתב הרש"א אע"ג דאפילו למ"ד לא אמר כלום איכא מיגו דאי בעי אמר אין את אשתי כו' וכבר הקשו עליו דא"כ ל"ל אם יש עדים שיצאת בהינומא תיפוק ליה דהרי יודעים המה שהיא נשאת לו ואף אם אינם זוכרים יציאת ההינומא סגי ועיין במהר"מ שיף שהעיר בזה ומ"ש שא"י אם איש זה הוא שיצאת עמו בהינומא מלבד שהוא דוחק דא"כ אכתי תיקשי באמת הא אית ליה מיגו דאין את אשתי אע"כ דהמה מעידים שעם איש זה יצאת בהינומא. ושפיר הקשה הגמ' ל"ל עידי יציאת ההינומא לר"ג האמר איהו מהימנא

וע"פ הנ"ל י"ל דהלא כבר הקשו למה לא תני מתני סימן דנשאת ברביעי כיון דמתני' פסיק ותני בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי אין לך סימן גדול מזה. ובאמת כבר הקשה כן בירושלמי פ"א הל' א' בתולה מן הנשואין כו' מוכת עץ כו' נשמעיניה מן הדא אם יש עדים שיצאת כו' הוי ש"מ לית כאן רביעי כלום. אבל מגמ' דידן לא משמע לן דחשו לדבר זה גם הרי לפי סוגית הגמ' דידן כיון דאיכא טעמא דשקדו אלמנה נשאת דוקא ביום חמשי ואם לאו נקרא עבריינא א"כ אם הויא בתולה מן הנשואין י"ל דצריכא להנשא בחמישי ויעוין בפ"ו לענין ברכה. ומו"ע הלא לא שכיח ויעוין בתוס' דף ט' ע"ב ובירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה והגמ' הכא הלא אתיא כמ"ד הולכין בממון אחה"ר כמ"ש התוס' בד"ה וכיון דרוב נשים כו' א"כ פשוט דלק"מ מבתולה מן הנשואין וממוכת עץ. ונשארה קושית הירושלמי חזקה מפ"מ לא קתני סי' דנשאת ליום הרביעי

וצריך לאמר דאם איכא עדים ע"ז בודאי מהני רק הכא איירי אפילו שאין העדים זוכרין אם נשאת ליום הרביעי או לא ואע"ג דבאיזה יום הרי הוי מחקירות אבל בד"מ הלא לא בעי דו"ח והרי לקמן אמרינן רוב הנשואות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אפרע ליה רובא ויעוין במפרשים שכתבו דכיון דאיכא עדים אע"פ דל"ה קול מעליא כמ"ש התוס' מ"מ לא אתרע רובא כל כך וע"כ צ"ל כן דל"ה האיך הם נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן מטעם דרוב נשים בתולות נשאות הלא לכאורא אם אלמנה נשאת אינו אומר נגד הרוב כיון